הרבה מאוד הרגל ופחות מדיי אהבה. זה לא יעבוד, אני יודעת, אנחנו לא נחזיק את הסימסטר הבא שלו. הוא מלחיץ עם מחשבות רחוקות על דרום אמריקה וחתונה כשלי ברור שזה הסוף. איך הגעתי למצב הזה? אני מתאכזבת ממנו בכל פעם מחדש ואין לי כח יותר ובכל זאת אני נשארת, לא מצליחה לעזוב, קצת כי רע לי בצבא וקצת כי נוח לי איתו. משהו בי מתפתה לקפוץ מהרכבת המכבידה הזו אבל אני נמשכת אחורה, מכריחה את עצמי להתעלם מניסיונות של גברים אחרים ומהודעות מרמזות ומהעיניים הכחולות של המ"מ כי אני עדיין בתוך זה, איתו, ולא מתאים לי לשחק על שתי חתונות.

אני כמעט ויכולה לראות את השעון זז לאחור, סופר באיטיות את הדקות או השעות או הימים או החודשים עד שכל זה יגמר, עד שאבחר אחרת, עד שאהיה לבד.