אז אני נמצאת במקום טוב כרגע.

גרה בתל אביב, משוחררת טרייה מצה"ל, לפני טיסה לארה"ב ומשם למרכז אמריקה עם חברה טובה, יוצאת עם אמריקאי חתיך ואפילו סיפור רומנטי של תגלית יש לי ולו.
ובכל זאת בלי הכדורים קצת נאבדת, מרגישה שאם לרגע לא אעמוד על המשמר אפול שוב אחורה ולמטה ואתהפך ואתרסק, וכמו תמיד זה יהיה איטי, כואב ולבד.

והוא מבין. תומך, אוהב, מעניק ביטחון, מחבק, מצחיק, שלי.

את השד לא ראיתי הרבה זמן וזה עוזר לי לנשום. מנסה לשכוח ממה שמציק, מהפחד שלא אסתדר עם עבודה בעגלות, מהידיעה שכשאחזור לא יהיה לי מקום, מלהשאיר את אמא לבד כשהיא מסובכת כתמיד, ואולי גם מלנתק עצמי מהחברות.

קשה לעזוב את תל אביב היפה, למרות שלפי השמועות מיאמי ממכרת אפילו יותר, לא שאני מאמינה שזה אפשרי.

כבר מתגעגעת לישראל הקטנה שלי..