בעבר הייתי הבורה שהסתכלה על החיים בעיניים ש אחרים , חוויתי עם חברי את חוויותיהם וכך המשכתי בחיי שלא היו שלי .

הייתי הבחורה המצחיקה של החבר'ה שלא היו לה הישגים בחייה סתם הבחורה שהסתכלה פנימה מבחוץ .

הייתי במובן מסויים תמימה ומובן אחר פסימית . לא המנתי בעצמי , כי לא היה לי משהו להאמין בו .

מגיל צעיר החברה הרגילה אותי לאכזבות גדלתי להיות במידה אולי מרירה .

כל מי שהכיר אותי ידע , אני הבחורה המצחיקה ותו לא . אך אלה שבאמת הכירו אותי ידעו מה הייתה דעתי על חיי ועל עצמי . במשך שנים המשכתי לנסות להיאבק בדימוי אני יצרתי לעצמי ולא הצלחתי .

לפני שנה וחצי משהו השתנה אצלי במקצת , וברגע שקרה לי משהו טוב לא ידעתי לעצור , ומצאתי את עצמי קופצת ממקום למקום ללא מחשבה , ללא ידיעה , לא ידעתי כבר מה אני רוצה , רק רציתי להנות מההאשליה שיצרתי לעצמי .

זה התבטא אולי בהכל ,הבחור שהיה אכפת לי ממנו נתתי לו ללכת. ואחריו , בשנה אחת היו לי 3 חברים שלא היה אכפת לי לגמרי מאף אחד מהם .

חייתי בשליה שאני יכולה לעשות הכל ,ושלא אכפת לי מרגשות .

אך מלפני שבועיים זה קפץ לי שוב מול הפנים , ואני יודעת שעכשיו אני צריכה להתמודד איתם שוב .

אני לא יודעת איך , או אם אני מסוגלת בכלל .

אני רוצה להחדיר מעט סדר בחיי.

גיל הטיפש-עשרה הגיע לקיצו ועכשיו עלי לקחת אחריות על מעשי ויותר מהכל על רגשותיי.

אני מתחילה בקרוב מסלול חדש בחיי , מסלול שאין לו כבר דרך חזרה , אז הפעם אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך .

הצעד הראשון מתחיל השבוע . אני רק מקווה שאני אצליח לעשות את זה.

אני מקווה שיהיו לי את הכוחות להתמודד איתו ועם הרגשות שלי.

אני רוצה לחיות את האמת , האמת שלי .