יום האהבה בפתח ,וכל הארץ נערכת ... ובמובן באהלהזכיר לנו , כל מחוסרי האהבה (אצלי יש אולי טיפה יותר דגש) כמה אנחנו "שונים" .

ביום שני אחרי הלימודים הסתובבתי בעזריאלי וחשבתי אולי לפנק את עצמי במשהו חמוד . כל החנויות של הפריטים החמודים נהפכו לאדומות וורודות , לבבות ודובונים . זה זיעזע אותי .

גיליתי שנהייתי אנטי-אהבה . אני לא מסוגלת להסתכל על כל דבר המזכיר לי את זה. אפילו תשוקה מעוררת בי חלחלה.

אני לא יכולה לראות או לשמוע את המילה אהבה באף משפט אפילו עם מדובר בחפץ . אני לא יכולה להסתכל על זה, כל דבר מתחיל להכעיס אותי או לגרום לי רצון עז לברוח .

אני מתה שהחודש הזה יגמר, רק שיגמר ואני לא אצטרך להמשיך "להיתקל" בתצוגת אימפריית האהבה הממוסחרת .

בימים האחרנוים קשהלי אפילו להישאר יותר מידי בחדר ,עצם המחשבה על מה שעברתי איתו פה מקשה עלי להישאר פה . אני כל הזמן בורחת .

בורחת לטלויזיה במקרה הקרוב , ובמקרה הרחוק בורחת מהבית לחברים , לימודים ועבודה.

ועכשיו בלילות האחרונים קשה לי לישון .

אני לא יכולה להגיד שזה בגללו כי אז אני גם אתן לו קרדיט שלא מגיע לו אבל אני לא יכולה גם לשים את האצבע בדיוק למה זה.

כל הלילה אני ערה שומעת את הגשם נופל ומקללת את החורף .

החורף שגורם לאנשים להרגיש בודדים , שגורם לאנשים לעשות דברים שהם לא אופיינים להם.

אני מושפעת ממשהו, אני לא יודעת כבר מה הוא , אולי שילוב של התקופה הנוראית האחרונה , והשילוב הזה עושה אותי לא מפוקסת, מפוזרת ריגשית ואבודה.

אני לא יכולה יותר להרגיש רגש חדש , קשה לי להיות בחברת אנשים מאושרים יותר מידי.

אני מוצאת את עצמי מרבית היום אדישה לסובב אותי.

אני לא יודעת כיצד להתמודד אחרת.

אומרים שאחרי קשר הלב נשבר , הלב שלי לא נשבר, הוא התמוגג ונעלם.