רציתי מאוד לכתוב היום פוסט אופטימי יותר מהקודמים . רציתי לספר כמה החיים מצחיקים שהיום הודיעו לי שהתקבלתי לעבודה שהיה לי ראיון אליה לפני שבועיים, רציתי לספר שאני בסוף נוסעת לשנטיפי ובינם כיאני אהיה מלאכית שנטיפי , רציתי לספר דברים מצחיקים אחרים. אבל עדיין אני לא מוצאת את זה לנכון.

היום יום ההולדת של נשמה תוהה . אז מזל טוב !

כמו שהבטחתי יצאתי בסוף והצלחתי להגיע  (אומנם באיחור של שעתיים וחצי לבר) ביחד עם ארן ועוד שתי ידידות שלו.

כשהגענו לשם בצירוף מקרים מטורף פגשתי שם חברה שלי מבומבמלה שלא היה לי איך ליצוראיתה קשר בפסטיבל ...

אבל למרות הכל ברגע שהגענו ארן וידידות שלו החליטו לנטוש לבר אחר ואני נשארתי עם נשמה תוההוחברו . דיי לא קשורה לעולם . דיברתי אם אנשים , אני לא אגיד שלא, נהנתי מעט, אני לא אגיד גם על זה שלא ... ארן חזר באמצע, אבל גם אז הוא דיבר עם ידידה של נשמה תוהה.

שתיתי 3 קוקטיילים לא רעים ... (כבר הבנתי את המתכון רק מהטעימה... )

לא הזיז לי בשיט כמעט, טוב אולי טיפה על שיווי המשקל ...

החלטנו לצאתמהבר בסביבות 2... ואחרי כמה דקות הגיעו הידידות של ארן ...

נסענו לאלנבי 40, הידיות של ארן , אני ארןכמובן וידידה של נשמה תוהה שאנחנו היינו הטרמפ שלה לכפר סבא...

המקום הוא מן מועדון נוראי , כמעט כולם גברים, ערסים או מבוגרים ... וכולם נראים שיכורים טילים או יותר גרוע ... המקום זיעזע אותי עד מוות . ואת הידידה של נשמה, לחצתי על ארן שיקח אותנו הבייתה , אני הייתי טיפה תחת השפעה של אלכוהול והמקום המזעזע הזה גרם לי להרגיש כמו בסצינת טרנאס מטורפת ומסוממת בסרט אמריקאי גרוע .

הרגשתי שאני הולכת לאיוד שם , נאבדת בהמון ולעולם לא אוכל לצאת משם, המקום היה הומה, קטן , חשוך עם הבזקיאור שלא מתאים לקצב המוזיקה.פחדתי שם , אני לא יכולה להכחיש יותר,למרות שידעתי שאני עדיין מסוגלת לדאוג לעצמי.

ארן הסכים ולקח אותנו הבייתה והשאיר את חברותיו שם כיהן רצו להישאר, שיהיה...

בדרך הבייתה רצו לי האירועים בראש בזמן שארן והידידה דיברו, הייתי מבולבלת, הרגשתי עדיין לא במקם וחסרה במובן מסויים .

אני עדיין לא מוצאת את מקומי, אני עדיין לא מבינה את עצמ ואני עדיין לא מצליחה להנות מכלום.

אני כבר אובדת עצות .

מיואשת מבפנים אך יודעת להסתיר זאת טוב.

את לא רואים,

שמאחורי חיוכים ,

עיניים בורקות ,

צחוק מתגלגל,

והומור ציני,

אני לא באמת איתכם.

אני לא באמת שייכת.

אני לא באמת חייה.

עומדת כאן בחורה שמרגישה שהיא לא חייה בכלל, ממשיכה לנוע מתוך הכרח בלבד,

חייה הם יבשים ללא הנאות , לא אושר ממשי.

מרגישה כמו חבילה רעועה שאדם מעביר לאדם אחר חוסר רצון להיתקע איתה .

ואמון בעצמי? אני לא מכירה את המושג כבר.

מיום ליום קשה לי להעמיד פנים .

אני כבר מרגישה שאני לא יכולה לנשום .