Let me go home...

הרגשה שכזו . מנותקת מן החיים כעת .

אני, תמיד ברדיפה; אחר עבודה, כסף, הישגים, חברים, לימודים, חיים...

אבל אני מרגישה שאני כבר לא מרגישה...

אני לא מרגישה הנאה אמיתית.

הכל תמיד זמני. פה גונבים יום, שם שעה, שם שלוש...

אני מרגישה שאני נעלמת.

אני רוצה לחזור, ואני לא יודעת לאן.

אולי להתבגרות?

כנראה כמו כל שנה ... ככל שמתקרב יום ההולדת שלי אני נהיית יותר מדוכאת ...

אני כמו זקנה שמבינה שאין לה עוד הרבה ימים כאן על העולם, ככה אני מבינה שאין לי עוד הרבה זמן להיות נערה...

אני מתגעגעת לתיכון, לחברים, ליציאות, לשטויות, לחוסר אחריות... תמימות...

אני יודעת שאני מוקפת אנשים שאוהבים אותי יותר ואוהבים אותי פחות.

אבל בלילות, לאחר יום מתיש, אני מוצאת תא עצמי מול המחשב שופכת את הלב.

שופכת כאילו אין לי למי, כאילו אין מי שיקשיב.

אני לא מצליחה עדיין להוציא את ההרגשה האמיתית.

מרגישה כאילו אני לכודה במקום שלא שייך לי, תקופה שהיא אינה שלי, חיים... שלא אני חייתי.

אני מרגישה כאילו בכל רגע אני הולכת לחזור למקום האמיתי שלי, ל"בית" שלי. אבל זה לא קורה.

אני רוצה להרגיש בבית.

אני רוצה להרגיש שייכת .

אבל אני לא מצליחה ....