כשהייתי בת 14 התחלתי לכתוב ספר שמעולם לא סיימתי.

לא הבנתי בזמנו שאחת מהדמויות המשניות היא בעצם אני.

אבל כמובן בספר כשהדמות הגיעה למשבר חברותיה ידעו לזהות את זה ולעזור לה, אפילו אם זה היה דקה לפני שזה היה מאוחר מידי.

כשאני מסתכלת על זה היום , אני יודעת , שאם אני הייתי מגיעה לנקודת השפל כמו הדמות לא היו עוזרים לי, החברות שלי לא היו יודעות לזהות את נקודת המפנה, כמו שעכשיו הן לא מצליחות לראות.

אני נהייתי יותר קנאית מאי פעם בזמן האחרון,

אני מקנאה בהכל.

בכל חברי עם היחוד שלהם שמבדיל אותם מההמון מה שאצלי לא קיים,

אני מקנאה בחברויות שהם יצרו עם אחרים שלא קשורים אלי,

אני מקנאה באלה שלא רצו אותי ושאני רציתי אותם,

אני מקנאה שאפילו חברים שלי שהכרתי לחברים אחרים שלי פתאום נהיו חברם יותר טובים ממה שהם איתי.

אני מקנאה בהכל.

אפילו אכולת קנאה אני מנסה להסתיר,

מנסה להסתיר את הבדידות במסכה של בידוד עצמי מהאחרים,

מנסה להסתיר את נקודת המשבר שלי מפני חברי ומשפחתי,

למרות שאני יודעת שזה לא יהיה כל כך קשה מכיוון שהם לא באמת מנסים לראות.

אני יודעת לזהות על מישהו כשקשה לו , יש לי את היכולת הזאת גם אם בן אדם ינסה להסתיר את זה ממני ויכחיש, אבל כשאני רואה בן אדם במצוקה אני מבחינה בזה מייד.

כנראה מכיוון שאני גדלתי עם היכולת הזו חשבתי שגם לאחרים יש את יכולת ההבחנה הזו הכל כך ברורה אליו לי בזמנו,

כמובן שהמן לימד אותי אחרת.

וכיום אני רק לעיתי מפנטזת שמישהו יראה אותי,

שמישהו יסתכל באמת על הכל ויבין.

כשאני לעיתים מנסה להסתיר את המסכה ולגלות את הכאב האחרים לא מזהים אותי,

הם לא מקבלים את הכאב שלי וכמובן אומרים שלי יש את האופציה לפתור אותו בקלות ופוטרים אותי מעליהם בצחוק ובתירוצים.

כן אני הרחקתי ממני הרבה אשים בזמן האחרון, במיוחד את אלו שלא היה להם אכפת כלל,

אבל אלה שכן אכפת להם,

למרות הכל לא רואים אותי.

לא רואים אותי באמת.

וככל שעובר הזמן אני מפחדת לגלות שאני לא אמצא מישהו שבאמת יראה אותי,

יראה אותי מחוץ להמון.

לפני שזה יהיה מאוחר מידי.