אני חושבת לפני יומיים הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את האמת כולה.

הפעם הראשונה שנפתחתי לבן אדם ודיברתי, באמת.

כולחם מכירים אותי כספר פתוח, או כך הם אומרים.

מספיק שיכירו אותי 10 דקות ואני אספר להם הכל.

אבל האם הם באמת מכירים אותי?

לפני יומיים מצאתי את עצמי מדברת עם אחת מהחברות הכי טובות שלי בפלאפון,

במסדורונות EPS התהלכתי במשך שעה וחצי ודיברתי איתה במקום להיות בתוך השיעור.

והחברה הזאת, שחשבה שהיא מכירה אותי כל כך טוב, החל מכיתה י', קלטה שהיא לא מכירה או מבינה אותי כלל, כמו שאני אותה.

במסדרון הקר הזה, כשאנשים עוברים לידי בכל רגע ניסיתי לשמור את השיחה הזו אינטימית ככל שאפשר.

פעם ראשונה שפכתי מול מישהו את הכאב האמיתי שלי, ללא התחזות, ללא מסכות.

היא הייתה בהלם,

אני הייתי בהלם שהצלחתי לספר.

אני חושבת שבפעם הראשונה בקשר שלנו היא הבינה לחלוטין למה אני מי שאני לטוב ולרע.

אחת הסיבות שהיו לי כל כך להשתחרר הן שזה היה דרך מכשיר וטלא ראיתי אותה פנים מול פנים,

יותר קל לי להיפתח דרך עזרי תקשורת מאשר פנים מול פנים.

ההבעות פנים של האנשים גורמים לי לרתיעה מלספר או לנסות להסביר את עצמי כמו שצריך.

מספיק שאני אראה מבט אחד לא מרוכז או מבולבל ואני אוותר על הנושא מייד.

כך במסדרון קר ושיחה מוקצבת ע"י המונה בפלאפון עברה לה השיחה הכי חשובה בחיים שלי כנראה.

משהו שאני לא חושבת שיחזור על עצמו.

ועכשיו אנחנו אמורות "לברוח" לצפון לסופ"ש שלם.

שבו היא כמובן רוצה ששוב נדבר כך ונמשיך ללבן את הבעיות, מה שאני מפחדת ירתיע אותי.

אני מפחדת מהבעות פנים,

אני מרגישה ששופטים אותי תמיד,

תמיד מודעת לשפת גוף,

ואני מפחדת מקשר אין לדברים רציניים.

בעיניים קיים כנראה האמון,

ואני מזמן איבדתי אותו בבני אדם, אז כנראה בגלל זה אני לא מסוגלת עכשיו להיפתח לבן אדם פנים מול פנים,

אני פשוט מפחדת מהעיניים.