במבט מהצד, נגעלתי.

לא הייתי מסוגלת להאמין שאני שייכת לחבורה הזאת.

היינו כל מה שאני שנאתי, כל מה שאני ליגלגתי עליו בחברה שלנו.

ובאיזה שלב פיספסתי לראות שאני אולי חלק מזה.

עמדנו שם בבר, כולנו נראות בערך אותו הדבר, לובשות אותו הדבר, חושבות ורבות על שטות כמו מקום ישיבה ומשגעות את המארחת, טוב יותר נכון הן רבו, אני עמדתי בצד ורציתי לקבור את עצמי עם ההבנה שאני חלק מהם.

תמיד צחקתי על האנשים הללו כשראיתי אותם מהצד,

סו של חבורת פרחות רוסיות שלא יודעות מה הן רוצות, עם החבר התורן שתקוע שם כמו עמוד אינו מדבר כי הבחורה מדברת מספיק בשביל שניהם...

אתמול הבנתי בפעם הראשונה בחיי, שאני אולי חלק מאותה חבורה נוראית.

באותו רגע של הבנה הרגשתי שהאינטיליגנציה שלי צונחת בקצב מדהים.

מצאתי את עצמי יושבת בבר נוראי מנסה לשכוח עם מי אני נמצאת כשסביבי כולם מדברים רוסית , כך שגם ככה לא הבנתי מילה, מתפללת שהזמן יעבור מהר בשביל שהסיוט הזה יגמר מהר.

היום אני יושבת וחושבת לעצמי, מסתכלת ובחונת את עצמי,

על המלתחה שלי, על האופי שלי, הטעם שלי בכלליות ... האם אני נהפכתי למן סוג של בימבו רוסיה (ללא היותי רוסייה)?!

אני צריכה לבחון את עצמי והאנשים שאני מסתובבת איתם מחדש...

אני מתחילה להדאיג את עצמי.

אני כבר מעדיפה להישאר בבית מאשר לגלות שלקטגוריה הזאת שייכים חיי החברה שלי...