אני חושבת שאני מתחילה להבין מספר דברים לגבי עצמי.

הדבר הראשון והחשוב ביותר, נותרתי נערה/ילדה! אולי מכיוון שלא הייתי בצבא ולא היה לי את המעבר החד, אולי כי אני מסתובבת עם אנשים בכל הגילאים, אולי זה פשוט האופי הילדותי/מבוגר שלי, שמשאיר אותי עדיין באותה דרך חשיבה של נערה.

באמת זה יסביר עלי דברים רבים, אני דרמה קווין לא קטנה, ומהי בעצם דרך החשיבה של דרמה קווין קטנה  אם לא  דרך חשיבה של נערה שעדיין לא מכירה את דרכי העולם ולכן נוטה ללכת על הגזמה.

מיותר לומר שאיני מוצאת בהבנה הזו דבר חיובי, כל פעם אני מדברת על ה"עתיד" כדבר נוראי ואיום או כאל דבר שמחכה לי מעבר לפינה, ובכן העתיד שלי כבר הגיע, אני פשוט פיספסתי את הרגע כנראה כשהייתי עסוקה להעצים עוד היסטריה קטה בחיי.

אני נוטה לרצות ולרצות הכל, אבל חושבת שיש לי זמן לדברים, אבל הזמן הוא עכשיו!

אתמול במקרה היה לי שיעור ספרדית, ובשיעור יחד איתי יש עוד בחורה בגילי שרק השתחררה מהצבא, ובניגוד אליה אני רואה הבדלים עצומים.

אם זה אפילו מתבטא בהבדלים הכי קטנים כמו קפה vs. שוקו, רואים שלמרות שהיא עדיין מחפשת את עצמה היא יודעת מה היא עושה.

באותו שיעור המורה שאלה אותנו אם יש לנו חברות בגילנו שהתחתנו או יש להם ילדים כבר, והאמת ששתינו ידענו לענות שכן , והאמת שבאותו רגע כאילו חטפתי סטירת התעוררות, לא שאני אומרת שאני רוצה להתחתן או ילדים בזמן הקרוב, אבל ההבנה שהחיים התחילו ואני פיספסתי את הרכבת קצת זיעזעה אותי.

בנתיים בשנתיים האחרונות , כל מקום עבודה שעבדתי נהגו להזכיר לי שהייני "ילדה" ושאינני יודעת כלום עדיין על החיים, אולי הם צודקים, אבל אולי אני היא בעצם זאת שבחרה לא לדעת.

אני נהנת להיות ה"ילדה" כמו שכולם אומרים לי, אני נהנית מהעובדה שאנשים רוצים לעזור לי למצוא את מקומי כי אני צעירה, אבל עכשיו אני צריכה לחשוב מדוע אני נהנית מזה.

"החיים האמיתיים"(כמו שהיינו מכנים אותם בתקופת התיכון) התחילו עבורי ועלי להבין שזהו הזמן להתבגר, למרות הקושי בדבר.

לצאת מהפנטזיות הגדולות מהחיים, להבין שלא יגיע עבורי איזה רגע משנה חיים שיהפוך את חיי ל"לפני ואחרי", אני היא זו שצריכה לגרום למציאות להיות לפני ואחרי.

אני חייבת ללמוד להשקיט את הפנטזיות המוגזמות שלי, הרצון לחוות משהו גדול מהחיים, כי הם פשוט לא יגיעו.