הרי זה כל כך אני!
אני שלא יודעת לסתום את הפה שלי ולחשוב לשתי שניות,
שחייבת להוציא הכל החוצה ואז להתמודד עם התוצאות הגרועות יותר.
וכמובן שכרגיל דפקתי את עצמי שוב עם אותו המעשה, רק שהפעם פגעתי בבן אדם שחשוב לי.
אני מפגרת, ואני יודעת את זה, אבל שוכחת מחדש.
שוב הכנסתי את עצמי לסיפור שלא קשור אלי, שוב הכנסתי את עצמי למצב שאני מדוכאת רק על המחשבה עם ההתמודדות איתו, שוב...
רק שהפעם פגעתי במורה שלי.
אני לא יודעת איך יהיו לי פנים להסתכל לו בעיניי אחרי כל הסיפור,
הייתי צריכה לסתום ולא להתערב,
אבל אני כזאת, אני אש, מתלהטת במהירות ונכבת ברגע שמתמעט אבק השריפה.
הייתי מטומטמת שנכנסתי לסיפור, ואני יודעת.
זה רק מוכיח כמה ילדותית אני עדיין, ולא יודעת להתבגר.
אבל עכשיו, באיזה פנים אני אבוא להתנצל ביום שני ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
