I will never be good enough!

זה לא הפתיע אותי במיוחד,

את האמת שלא,

אני ראיתי את זה מראש.

אפילו שהוא לא התעניין בך אני ראיתי את הדרך שבה הוא הסתכל עליך ועל הדרך שהוא הסתכל עלי.

כשהוא נגע בי, כל גופי רעד בהתרגשות.

כשהוא הביט בי, כל כך ציפיתי לצעד הבא שלו.

כשהוא אמר לי כמה שאני יקרה לו, ציפיתי שהוא יתוודה.

אבל כמו תמיד, זו לא הייתי אני.

לאחר חודשים, כבר שכחתי.

שכחתי ממנו, שכחתי ממך.

שכחתי מהכאב,

שכחתי מההתרגשות הכוזבת.

אבל למרות הכל,

עכשיו כשאמרת לי את ההווה שחזיתי בעבר בדמיוני ושמרתי בשקט, נעקצתי בזכרונות וכאב.

אבל היום אני מבינה את זה מנקודה אחרת.

אני מבינה מי הייתי אז,

מבינה מי הוא,

מי את,

מי אני היום ומעולם.

אני לא מאשימה,

אני לא רוצה שיכאב לך להכאיב לי, כי לא את הכאבת.

אני לא רוצה שיכאב לו להכאיב לי, כי אי אפשר ללכת נגד הלב.

אבל אני צריכה שתקבלו שכואב לי. אפילו אם הפעם הכאב שונה מהעבר.

אני שואלת את עצמי לעיתים,

האם אני מי שאני כי זו מי שאני רוצה להיות או שאני מי שאני כי מצפים ממני להיות כזו ?

יש ימים שאני בטוחה במי שאני, ויש ימים אני מרגישה שאני מוותרת ועושה את מה שאני בדרך כלל עושה כי אנשים מצפים שזה מה שאני אעשה.

וזה מתבטא בהכל.

הפן המיני הוא אולי בזמן האחרון זה ששולט באזור הזה.

אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

ולפעמים אולי אני מוותרת ונכנעת לרצונות של אחרים. זה עושה אותי לזונה ? אני לא יודעת?

האמת שלא ממש ישנה לי מה שיחשבו עלי , אלא יותר מה אני חושבת על עצמי ועל המעשים שלי.

ואת האמת שאני לא ממש בטוחה במה שאני עושה כרגע. אני כבר לא זוכרת מה אני רוצה אם בכלל רוצה.

אני יודעת שיש כאלה שיגידו לי ואומרים לי,

" אין לך מה להילחץ , את בת 20 תעשי מה שבא לך..."

ויש כאלה שיגידו לי;

"אין לך גבולות ?!"

אולי שניהם צודקים ?

אני צריכה למצוא את הגבולות של עצמי, אם כי קשה לי מאוד למצוא אותם , או להתעקש עליהם.

וזה כבר נהיה בכל פן בחיים שלי.

אולי פשוט נמאס לי לוותר לרצונות של אחרים,

או שאולי יותר קל לי להיכנע לרצונות שלהם ולא לחשוב מה אני רוצה.

אני לא יודעת

אני מנסה לספק לעצמי הסברים שכנראה אינם קיימים.