מחוסרת כוחות,

ההגשמה העצמית אינה נראית באופק.

עוד תלונה, עוד האשמה.

כהרגלי לבד.

אני:"היי, מה המצב?" שואלת בקול קריר.

הוא:"בסדר"

שתיקה.

אני:"רצית משהו?"

הוא:"רק רציתי להבהיר על אתמול, שלא הברזתי בכוונה."

אני:"אני יודעת, הפעם הייתה לך סיבה. זה הכל?"

הוא:"ברמת העיקרון כן."

שתיקה.

אני:"טוב, אני לא יכולה להאשים אותך הפעם, הפעם הייתה לך סיבה. אבל אתה יודע שהמצב לא טוב..."

הוא:"אני יודע. קשה לי, קשה לי לחזור לשגרה."

אני:"טוב, אין לי הרבה מה להגיד את זה.

אני חייבת ללכת לישון בגלל העבודה מחר. אז פעם הבאה תשדל להתקשר יותר מוקדם מ0:40 כמו שבוע שעבר"

הוא:"באמת עשיתי את זה? אני מצטער. לילה טוב."

אני:"לילה טוב."

זו השיחה שלי שהייתה כרגע עם הידיד הכי טוב שלי מזה 4 שנים.

טעם מר בפה כמו של פרידה מאהוב.

בעוד פחות מארבעה חודשים יום ההולדת ה21 שלי, אני חושבת שזה הולך להיות יום ההולדת הכי בודד שהיה לי מעולם...

אני כבר לא יכולה יותר !

אני לא יכולה לסבול את עצמי!

לא יכולה להחזיק הכל בפנים יותר. אני שונאת את המצב שלי כרגע. אני שונאת את מישאני היום. אני שונאת את החיים שלי.

אני מוצאת את עצמי כבר יומיים ברציפות פשוט מתחילה לבכות כי אני מרגישה כה אומללה.

אני לא מצליחה להוציא את עצמי מזה.

אני לא מצליחה למצוא מי שיעזור לי.

לא נותרו לי יותר אנשים לבטוח בהם.

אני נחנקת,

וכשאני נחנקת הדמעות שוב צצות.

לא נותנות לי מנוחה.

זורמות ללא הפסקה,

וכשהן זורמות המוח שקט,

כשהן זורמות אני כמעט נרגעת.

אבל אני לא יכולה לבכות כל הזמן בשביל להירגע.

מה נהיה ממני ?!

אני לא מזהה את עצמי . אני צריכה עזרה.

אבל לא עצה! ואני רוצה שיבינו את ההבדל.

אני צריכה מישהו שיהיה קרוב אלי, שבאמת יהיה אכפת לו. שידע לזהות מהשלום שלי האם אני בסדר או לא.

מוני היה בשבילי מישהו כזה, אבל כרגע הוא לא יכול אפילו לזהות את זה מרוב הנתק שנהיה מהצבא.

אני מרגישה שאני גוססת...