I will never be good enough!

הרי זה כל כך אני!

אני שלא יודעת לסתום את הפה שלי ולחשוב לשתי שניות,

שחייבת להוציא הכל החוצה ואז להתמודד עם התוצאות הגרועות יותר.

וכמובן שכרגיל דפקתי את עצמי שוב עם אותו המעשה, רק שהפעם פגעתי בבן אדם שחשוב לי.

אני מפגרת, ואני יודעת את זה, אבל שוכחת מחדש.

שוב הכנסתי את עצמי לסיפור שלא קשור אלי, שוב הכנסתי את עצמי למצב שאני מדוכאת רק על המחשבה עם ההתמודדות איתו, שוב...

רק שהפעם פגעתי במורה שלי.

אני לא יודעת איך יהיו לי פנים להסתכל לו בעיניי אחרי כל הסיפור,

הייתי צריכה לסתום ולא להתערב,

אבל אני כזאת, אני אש, מתלהטת במהירות ונכבת ברגע שמתמעט אבק השריפה.

הייתי מטומטמת שנכנסתי לסיפור, ואני יודעת.

זה רק מוכיח כמה ילדותית אני עדיין, ולא יודעת להתבגר.

אבל עכשיו, באיזה פנים אני אבוא להתנצל ביום שני ?

במבט מהצד, נגעלתי.

לא הייתי מסוגלת להאמין שאני שייכת לחבורה הזאת.

היינו כל מה שאני שנאתי, כל מה שאני ליגלגתי עליו בחברה שלנו.

ובאיזה שלב פיספסתי לראות שאני אולי חלק מזה.

עמדנו שם בבר, כולנו נראות בערך אותו הדבר, לובשות אותו הדבר, חושבות ורבות על שטות כמו מקום ישיבה ומשגעות את המארחת, טוב יותר נכון הן רבו, אני עמדתי בצד ורציתי לקבור את עצמי עם ההבנה שאני חלק מהם.

תמיד צחקתי על האנשים הללו כשראיתי אותם מהצד,

סו של חבורת פרחות רוסיות שלא יודעות מה הן רוצות, עם החבר התורן שתקוע שם כמו עמוד אינו מדבר כי הבחורה מדברת מספיק בשביל שניהם...

אתמול הבנתי בפעם הראשונה בחיי, שאני אולי חלק מאותה חבורה נוראית.

באותו רגע של הבנה הרגשתי שהאינטיליגנציה שלי צונחת בקצב מדהים.

מצאתי את עצמי יושבת בבר נוראי מנסה לשכוח עם מי אני נמצאת כשסביבי כולם מדברים רוסית , כך שגם ככה לא הבנתי מילה, מתפללת שהזמן יעבור מהר בשביל שהסיוט הזה יגמר מהר.

היום אני יושבת וחושבת לעצמי, מסתכלת ובחונת את עצמי,

על המלתחה שלי, על האופי שלי, הטעם שלי בכלליות ... האם אני נהפכתי למן סוג של בימבו רוסיה (ללא היותי רוסייה)?!

אני צריכה לבחון את עצמי והאנשים שאני מסתובבת איתם מחדש...

אני מתחילה להדאיג את עצמי.

אני כבר מעדיפה להישאר בבית מאשר לגלות שלקטגוריה הזאת שייכים חיי החברה שלי...