אני לא מצליחה להימלט מהעבר שלי, או ממי שהייתי, לעיתים בגללי לעיתים שזוכרים מי הייתי.

תמיד קל לי לחזור לפעמים לאותה אחת שהייתי, במיוחד עכשיו שזה כל כך מפתה, אבל למרות הכל אני משתדלת שלא.

אנשים מתיימרים לחשוב שהם יודעים מה אני רוצה, מה אני מרגישה ומה אני צריכה לעשות.

אינני מי שאתם חושבים, אינני מי שהייתי, ואינני מי שאתם רוצים שאהיה !

הצעד שלי אז, ההתרחקות שלי מכולם לא עזרה, או שהאנשים שאני הכרתי בעבר רודפים אחרי בפנים חדשות או שהדרך כל כך מוכרת ככה שקשה לא לחזור על אותם צעדים ומעשים שעשיתי בעבר בה.

אני התבלבלתי, בילבלתי אחרים, הסתבכתי, השתנתי, התבגרתי, אבל למרות הכל רואים אותי כאותה אחת.

ולך...

אני מצטערת שהטעתי אותך, שרדפתי אחריך כנראה, אבל יצגת לי משהו אחר.

כן היית שינוי מרענן,  

השקט שלך שהיה כל כך שונה משלי,

האדישות שלך סיקרנה אותי, מאוד, אבל לא ידעתי כיצד להתמודד איתה.

אני מתארת לעצמי שעד היום אני מצטיירת כמי שהייתי פעם, ולפעמים אף מגנה את עצמי, אבל פשוט איבדתי שליטה.

אינני אותה אחת, אבל אותו חוסר ודאות ממך התישה אותי מלנסות להראות לך אחרת.

אני מידי יום מבינה על עצמי יותר,

אני מידי יום משתנה, לומדת.

אבל אנשים תבינו דבר אחד, אנני מי שהייתי או מי שאתם חושבים שאני.

אני מי שאני חושבת שאני.

וזה מספיק לי.

תחושת הקלה,

פחות דבר אחד שמרחף לי מעל הראש בסימן שאלה.

כרגע, אני רק חושבת על הפרזנטציה הקרובה, בתקווה לסיים הכל עד יום רביעי.

אני רוצה במינימום דבר אחד להצליח, לסיים רק את הלימודים האלו, לקבל תעודה.

אני מרגישה שאני צריכה להוכיח שאני יכולה, גם לעצמי, וגם לסובבים אותי.

אבל למרות הכל , אני מתארת לעצמי את המציאות שלי ללא הלימודים (במקרה הטוב והמיוחל שאני באמת אגש ברביעי) ואני מפחדת .

הלימודים שלי, היו מין קרן אור קטנה בשבוע עמוס של עבודה ולחץ.

נהניתי לבוא ללימודים, אם זה לצחוק עם המורה שלי, ועם שאר החברים מהקבוצות האחרות, נהניתי מהשופינג של שני ורביעי לאחר השיעור בשעת המתנה שהייתה לי לאוטובוס לעבודה, נהניתי שיש לי עוד משהו קטן חוץ מעבודה בחיים שלי.

בחודשים האחרונים לבוא למכללה היה בעצם מה שהרגיע אותי במהלך החודשים הקשים שהיו לי בעבודה.

ועכשיו שזה לא יהיה לי, מה יהיה לי?

במבט מהצד, נגעלתי.

לא הייתי מסוגלת להאמין שאני שייכת לחבורה הזאת.

היינו כל מה שאני שנאתי, כל מה שאני ליגלגתי עליו בחברה שלנו.

ובאיזה שלב פיספסתי לראות שאני אולי חלק מזה.

עמדנו שם בבר, כולנו נראות בערך אותו הדבר, לובשות אותו הדבר, חושבות ורבות על שטות כמו מקום ישיבה ומשגעות את המארחת, טוב יותר נכון הן רבו, אני עמדתי בצד ורציתי לקבור את עצמי עם ההבנה שאני חלק מהם.

תמיד צחקתי על האנשים הללו כשראיתי אותם מהצד,

סו של חבורת פרחות רוסיות שלא יודעות מה הן רוצות, עם החבר התורן שתקוע שם כמו עמוד אינו מדבר כי הבחורה מדברת מספיק בשביל שניהם...

אתמול הבנתי בפעם הראשונה בחיי, שאני אולי חלק מאותה חבורה נוראית.

באותו רגע של הבנה הרגשתי שהאינטיליגנציה שלי צונחת בקצב מדהים.

מצאתי את עצמי יושבת בבר נוראי מנסה לשכוח עם מי אני נמצאת כשסביבי כולם מדברים רוסית , כך שגם ככה לא הבנתי מילה, מתפללת שהזמן יעבור מהר בשביל שהסיוט הזה יגמר מהר.

היום אני יושבת וחושבת לעצמי, מסתכלת ובחונת את עצמי,

על המלתחה שלי, על האופי שלי, הטעם שלי בכלליות ... האם אני נהפכתי למן סוג של בימבו רוסיה (ללא היותי רוסייה)?!

אני צריכה לבחון את עצמי והאנשים שאני מסתובבת איתם מחדש...

אני מתחילה להדאיג את עצמי.

אני כבר מעדיפה להישאר בבית מאשר לגלות שלקטגוריה הזאת שייכים חיי החברה שלי...