אז מצבי בנתיים , מיום ליום אין לי שום מושג מה אני ואיך אני מוגדרת לדניאל , כמה שאנחנו מדברים שאני לא יודעת לקרוא אותו אף פעם , יש פעמים שהוא כל כך אדיש שאני מרגישה כאילו אני סתם מטרד בחיו , ויש ימים שאני מרגישה שאני אפילו יותר חשובה בשבילו ממה שהוא בשבילי.
וזה כל כך מבלבל אותי.
זה משפיע עלי חצי מהלילה , והחצי השני נותר לעצבים מהעבודה.
שרק מיום ליום אני יותר שונאת.
אנשים מיום ליום יותר מעצבנים אותי שם.
במיוחד הידידה הכי טובה של ידיד שלי שם.
פוסטמה מפגרת בת 17 , נשורת תיכון מכיתה י' , בעלת טון דיבור מזלזל ודבילי.
הדבר היחידי שהיא יודעת לעשות זה לבקר אנשים ! אפילו אם היא "לא" שמה לב.
היא תוקפת כל בן אדם , כל אחד שמתקרב לבחור .
הם היו פעם ביחד והוא נפרד ממנה והיא עדיין רוצה אותו ... אז היא מטריפה את כל הסביבה שסביבו.
ואותי בדרך... !
אין לי כוח למשחקי רכילות של ילדים קטנים יותר!
עכשיו אני מתכוננת לצאת עם הידיד מהעבודה וחברה מהעבודה בלי הפוסטמה . זה אושר עילאי לא למוע אותה.
טוב אנחנו יוצאים לבר רק בשביל שהוא לא יוכל להביא אותה כי היא קטינה :) חחח
אני מקווה שיהיה טוב כמו לפני שבועיים .
ומחר אני מקווה לפגוש את דניאל .
מערכת היחסים הזו יותר גרועה ממערכת יחסים צבאית ... ני אף פעם לא יכולה לראות אותו כי הוא תמיד עסוק או עייף.
נראה מה יהיה בקצב הזה...
אני יודעת שאני חייבת שנדבר על כל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
