כל מי שבאמת מכיר אותי, מכיר אותי כך.
הוא מכיר את המשפט.
מכיר את הגישה שלי.
כלפי החיים.
אני לא טיפוס דיכאוני טיפוסי.
אני משתדלת גם שזה לא ישפיע על חיי.
אני תמיד מנסה להיות בתעסוקה בשביל לא לחשוב על הדברים שיכולים להשפיע עלי.
אבל כולם שמעו אותי אומרת את זה...; "עד גיל 30 אני לא מתכננת להיות פה..."
אנשים נוטים לשפוט אותי על כך.
אנשים מנסים להסביר לי תמיד איפה ה"שגיאה" שלי בדרך חשיבה.
אבל הם לא מבינים שאני לא מבקשת הבנה, או הסבר או תיקון.
זו הדרך חשיבה שלי והיא נובעת מניסיון חיים שונה משלהם.
זה נובע מאמונה עמוקה וגם חוסר אמונה שהגעתי עד הלום.
אני תמיד אומרת את אותו המשפט.
אבל לא מתכננת שום דבר...
אני לא מתכננת איך להיעלם, לא מתכננת ולא חושבת איך זה יקרה.
פשוט חושבת שזה הולך לקרות וזה מה שמשנה.
וזה כואב,
זה כואב מבפנים,
זה כואב מבחוץ,
אבל יותר כואב זה לראות את זה, אפילו על אחרים.
יש פרק אחד בסידרה, אפילו סרט, וכיום אני גם קוראת ספר.
על אותם המקרים שתלמיד מגיע לבית הספר ויורה ובדרך כלל מתאבד לבסוף.
במיוחד בסרטים שמנסים להראות את זה,
בהתחלה זה נראה כנקמה. אבל זה לא.
זה כאב,
זה יאוש,
אותם מניעים שהביאו את אותו התלמיד או האדם לעשות דבר שכזה, אפילו התאבדות רגילה.
זה פשוט כואב לראות.
כי זה הכאב שאתה רואה בו משתקף גם בך.
כל פעם שאני רואה את זה מחדש אני מופתעת מהעוצמה שזה משפיע עלי.
מהכאב שמציף אותי על מה שהוא מרגיש וכיצד הוא הגיע לכאן.
ומהכאב לראות את המעשה עצמו,
האם אני כשאלך, אם אלך, יכאב ככה?
להכל יש תחושה של סוף....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
