השעה: 18:50

כמעט שלוש שעות לאחר שהייתי אמורה לסיים את העבודה...

מוזיקה ברקע: James Blunt-all the lost souls

מיקום: אוטובוס בדרך הביתה.

אני?

אני בוהה באויר במבט ריק.

תשושה מהיום המאוד מאוד ארוך הזה, תשושה מהשבוע הזה.

לאחר התפרקות נוראית מקייטנות הילדים, המצב בעבודה, והמצב החנוק שבחיי, באמת שקשה לי לראות את האור שאמור להגיע בתחילת החודש הזה...

אני מוצאת את עצמי מתעוררת פתאום מהחלומות בהקיץ, כאילו גילתי לפתע איזה מציאות נוראית. ואולי באמת גיליתי שהיא כן חיי כרגע.

אני כל הזמן מתלוננת על העבודה שלי, אני יודעת, ואני באמת באמת לא שונאת אותה, אני אפילו דיי אוהבת את העבודה שלי בברליץ.

אבל צריך לדעת לאיזה מכנה להשתייך... וזה חשוב לבחור בצד החזק.

כרגע אני משתמשת בתפקיד של סוכנת כפולה, כשאף אחד לא יודע מה הצד המועדף שלי באמת.

למרות שלפי הפוסטים הקודמים שלי, לא קשה לנחש, נכון?

אבל אני לאט לאט מנפצת להם את האופוריה.

אחרי עוד שיחת עידוד של המנהלת שלי, התמלאתי ביטחון שהמצב באמת ישתנה הפעם.

אני מרגישה בימים האחרונים בעמדת מפתח עליונה יותר משל כולם.

אף אחד לא יודע מה הולך להתרחש, וככה זה ישאר.

כל דבר יתגלה בזמנו המתאים.

הקרב יש צד שחושב שהקרב הוא תחרות, מי יקדים לעבור את הגבול,

אבל הצד השני פשוט מחכה וזומם...

ואני ? אני מתארת לעצמי שאני גם מתחילה לזמום.

ואני בכוונה משתמשת בביטויים כל כך שליליים אפילו על עצמי.

המקום הזה הפך אותי להיות הרבה יותר ערמומית ויותר מניפולטיבית משהייתי, לטובה או לרעה.

מהיום אני שומרת על זכות השתיקה.

עד שתסתיים המלחמה, ולא הקרב.

הקרבות הקטנים, אומנם מתישים, מתקרבים לסוף.

נקווה לעתיד טוב יותר...

וזאת הפעם האחרונה שאני מקשקשת עליהם...

אני סוף סוף מתחילה לחזור לעצמי.

אחרי בלגן שלם בעבודה וריב עם המנהלת שלי, התברר הכל.

אנו שרויים כרגע במלחמת התשה בין הפקידה שעובדת איתי ואחת היועצות למנהלת.

לשתיהן יש ותק של שנתיים ולכן מגיע להן פיצויים גבוהים, והן עושות כמה שפחות על מנת שהמנהלת תפטר אותם והן יקבלו את הפיצויים.

כרגע הן אשכרה ביקשו ממני ללכלך עליהן למנהלת בשביל שהיא תפטר אותן יותר מהר. אחרי זה אני פתאום הרגשתי הרבה יותר טוב. עברו לי כל יסורי המצפון להיות נאמנה למי, או ללכת מאחורי הגב כביכול לדבר עם המנהלת על הסבל שלי מהן. אחרי השיחה שלי איתן לפ]ני יומיים הבנתי שאני יכולה להיות רגועה וזה לא נגדי אלא רק נגד המנהלת. אז אני מתחילה לאוהב שוב את העבודה לאט לאט.

אבל כמו כל מלחמה על פוליטיקות תמיד יש את הנפגעים,

כרגע אני לפחות רואה את עצמי מבין הנפגעות העיקריות , כשאני עושה את העבודה של שתי פקידות ועוד... וצריכה לחפות על כולן.

כמובן שפצועים האחרים אלו היועצת העיסקית והיועצת הפרטית השניה. ששתיהן מקבלות עבודה כפולה, או שהעבודה שלהם נפגעת מהחוסר תיפקוד את הפקידה השניה.

וכמובן שיש את הפצועים באורח קל, הלקוחות.

אבל אני אתמול סוף סוף הבנתי את מהלך המלחמה. והאמת אחרי אתמול אני דווקא מתחילה לצחוק מכך.

הפקידה ויועצת עושות הכל בשביל שיפטרו אותן, חושבות שזו אסטרטגיה טובה לגרום למנהלת להתעצבן על החוסר מעש שלהן, והמנהלת יושבת בשקט ותכננת גם היא מזימות...

זה דיי מצחיק, כרגע יוצא שאני יודעת את התוכניות של שני הצדדים ורק מחכה שהכל יתפוצץ...

חוץ מזה אני ניתקתי את עצמי באמת מכל הגורמים המזיקים לי.

את האמת שהיום אני בעיקר מסתובבת כמעט כל שבוע עם ידיד אחד מוזר ומשעשע כל פעם בתיאטרון אחר...

מצאתי נחמה בהצגות ומחזות זמר. שם יש קסם שיכול להחזיר אותך, מינימום ליומיים, לחיים.

אנשים גם התרחקו ממני,

אבל אני ממש לא הולכת להצטער על זה. ולהפך.

אני אומרת להם תודה.

אני לא צריכה אנשים שלא רוצים בחברתי , והם לא חסרים לי.

כי אם אדם לא יודע לקבל בן אדם כשהוא בצרה אז אני לא צריכה אותו כלל.

כרגע אני סתם דוחה את הרגע שאני אמורה ללכת לישון.

מחר אני צריכה להתעורר ב6 ולהיות בסניף ב7:30  בשביל מקום ריק מאדם !

אני הולכת להיות לבד מינימום שעה וחצי (משמע אני הולכת לישון מינימום שעה וחצי...)

אחר כך יגיעו מספר יעוצים אבל זה רק אומר עמלות יותר גבוהות... במיוחד שבשבוע הזה אני ממש משתדלת להפיק כמה שיותר פגישות על מנת לסגור את החודש טוב.

ואז אחרי יום משעמם לחלוטין שפה ושם אני בטח אמצע את עצמי עם MP3, אחת המורות לאנגלית אוספת אותי ואנחנו הולכת להסתובב באיקאה.  יש pre sale ללקוחות אורנג' , למרות שאין לי מה לקנות ,אני אמצע בטח משהו, אני תמיד מוצאת ...

אז לילה טוב לכולם.

אני כבר לא יכולה יותר !

אני לא יכולה לסבול את עצמי!

לא יכולה להחזיק הכל בפנים יותר. אני שונאת את המצב שלי כרגע. אני שונאת את מישאני היום. אני שונאת את החיים שלי.

אני מוצאת את עצמי כבר יומיים ברציפות פשוט מתחילה לבכות כי אני מרגישה כה אומללה.

אני לא מצליחה להוציא את עצמי מזה.

אני לא מצליחה למצוא מי שיעזור לי.

לא נותרו לי יותר אנשים לבטוח בהם.

אני נחנקת,

וכשאני נחנקת הדמעות שוב צצות.

לא נותנות לי מנוחה.

זורמות ללא הפסקה,

וכשהן זורמות המוח שקט,

כשהן זורמות אני כמעט נרגעת.

אבל אני לא יכולה לבכות כל הזמן בשביל להירגע.

מה נהיה ממני ?!

אני לא מזהה את עצמי . אני צריכה עזרה.

אבל לא עצה! ואני רוצה שיבינו את ההבדל.

אני צריכה מישהו שיהיה קרוב אלי, שבאמת יהיה אכפת לו. שידע לזהות מהשלום שלי האם אני בסדר או לא.

מוני היה בשבילי מישהו כזה, אבל כרגע הוא לא יכול אפילו לזהות את זה מרוב הנתק שנהיה מהצבא.

אני מרגישה שאני גוססת...