זה לא הפתיע אותי במיוחד,

את האמת שלא,

אני ראיתי את זה מראש.

אפילו שהוא לא התעניין בך אני ראיתי את הדרך שבה הוא הסתכל עליך ועל הדרך שהוא הסתכל עלי.

כשהוא נגע בי, כל גופי רעד בהתרגשות.

כשהוא הביט בי, כל כך ציפיתי לצעד הבא שלו.

כשהוא אמר לי כמה שאני יקרה לו, ציפיתי שהוא יתוודה.

אבל כמו תמיד, זו לא הייתי אני.

לאחר חודשים, כבר שכחתי.

שכחתי ממנו, שכחתי ממך.

שכחתי מהכאב,

שכחתי מההתרגשות הכוזבת.

אבל למרות הכל,

עכשיו כשאמרת לי את ההווה שחזיתי בעבר בדמיוני ושמרתי בשקט, נעקצתי בזכרונות וכאב.

אבל היום אני מבינה את זה מנקודה אחרת.

אני מבינה מי הייתי אז,

מבינה מי הוא,

מי את,

מי אני היום ומעולם.

אני לא מאשימה,

אני לא רוצה שיכאב לך להכאיב לי, כי לא את הכאבת.

אני לא רוצה שיכאב לו להכאיב לי, כי אי אפשר ללכת נגד הלב.

אבל אני צריכה שתקבלו שכואב לי. אפילו אם הפעם הכאב שונה מהעבר.

הימים נראים ארוכים מיום ליום, אבל למרות הכל עוברים בהרף עין.

אני לא יודעת אם זה החום שמערפל את דעתי או השיעמום של חוסר המעש של סוף קיץ.

חושבת על מה שקרה ולא קרה בחודשים האחרונים,

חרטות, גם כן על דברים קטנים וגדולים.

סוגרת לעצמי עוד שנה שעברה.

לקחים מיוחדים? אין ממש...

הישגים מיוחדים? גם כן אינם קיימים.

אבל למרות הכל ממשיכים.

הרי זה כל כך אני!

אני שלא יודעת לסתום את הפה שלי ולחשוב לשתי שניות,

שחייבת להוציא הכל החוצה ואז להתמודד עם התוצאות הגרועות יותר.

וכמובן שכרגיל דפקתי את עצמי שוב עם אותו המעשה, רק שהפעם פגעתי בבן אדם שחשוב לי.

אני מפגרת, ואני יודעת את זה, אבל שוכחת מחדש.

שוב הכנסתי את עצמי לסיפור שלא קשור אלי, שוב הכנסתי את עצמי למצב שאני מדוכאת רק על המחשבה עם ההתמודדות איתו, שוב...

רק שהפעם פגעתי במורה שלי.

אני לא יודעת איך יהיו לי פנים להסתכל לו בעיניי אחרי כל הסיפור,

הייתי צריכה לסתום ולא להתערב,

אבל אני כזאת, אני אש, מתלהטת במהירות ונכבת ברגע שמתמעט אבק השריפה.

הייתי מטומטמת שנכנסתי לסיפור, ואני יודעת.

זה רק מוכיח כמה ילדותית אני עדיין, ולא יודעת להתבגר.

אבל עכשיו, באיזה פנים אני אבוא להתנצל ביום שני ?