הבטחתי במהלך הקפריזה הגרפומנית שלי לפני כמה ימים לעדכן מה עבר עלי מאז. זה לא באמת חשוב אבל, נכון? זה רק מסגרת שמגבילה את הראייה, שתגרום לי להתעסק במה אני יכול לספר ומתי אני גולש למקומות שאני לא רוצה להיות בהם.
זה לא באמת חשוב, ואף אחד לא צריך להתעסק בזה יותר מדי. זה דווקא די מגניב לנסות לפענח את מי אתה קורא בין השורות. איך הוא נראה, מה הוא עושה, איך נשמע הקול שלו וכו'.
יחי הספקולציות.
השבוע היה פסיכי בצורה שגרתית אצלינו. התרוצצות בלתי נפסקת, ניסיון נואש לסתום חורים וגם לדחוף את העגלה קדימה איכשהו. מה שהכי כואב לי בקריירה החדשה שלי, שתימשך עוד כמה שנים, זה הרצח האיטי של החיים הפרטיים שלי. אני מנהל קרב מאסף על לעשות דברים שלא קשורים לצבא: קורא שניים וחצי עמודים בספר שלי כל יום. יוצא לרוץ באחת עשרה בלילה. מנסה לכתוב את המוזיקה שלי בהליכות הארוכות ממקום למקום. כמובן שאין מה לרחם עלי. בחרתי בדרך מסוימת, ובטח לעיני אי אילו מתבוננים גם לא כזה קשה או רע לי. זה בסדר.
כל השבוע חשבתי על ד'. קצת כמו מוכה ירח/חולה אהבה, אני הולך בבסיס, מיוזע,עייף, ומנסה להימלט ולהדביק אלף דאגות קטנות עד גדולות שרודפות אותי תוך כדי...וחושב עליה. ד' היא עכשיו הנווה מדבר שאליו הראש שלי בורח. העוגן שאליו נספרים הימים הארוכים: שיגיע כבר מאי, או יוני. תחזרי כבר לארץ, תני לי סיכוי.
די מגיע לי, אני חושב. הפכתי כמעט לאובססיבי/קנאי מטורף למה שקשור אלייך. אני בחור די שקול, עם נטייה להפוך בדברים די הרבה. את לאט לאט גוררת אותי למחוזות האהבה הפסיכית וחסרת מעצורים. אני יודע שאני קורבן של מרחק, מציאות קשה ורצון עז לסתום חלל עצום של מערכת יחסים אחת טובה. הגיע הזמן שתהיה אחת כזאת. את התקווה שלי.
בינתיים, אני עושה מה שאני רגיל ויודע הכי טוב: מנהל מערכת יחסים סתמית עם נ'. ולמרות שהיא לא עשתה לי שום דבר רע, ברור לי שאני מעביר אותה מסע ייסורים, ואולי אפילו הצלחתי לשכנע אותה שלא כזה רע לה איתי. אבל אני רע, ומעניש אותה כי היא לא מסתורית, רחוקה,מעניינת ויפה כמו ד'.
מגיע לי להישרף בגיהנום! או לפחות שד' תעשה ממני צחוק.
תחזרי כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
