מעבר להרי החושך שלי.

על סף הקתרזיס הרגשי שאני חש מעבר לפינה, חייב לעצור רגע ולתעד.

ד' חזרה,סופסוף. כמו שלומיאל אמיתי נאלמתי דום לרגע. חיכיתי לזה,חשבתי על זה וייחלתי לזה כל כך,שברגע שזה הפך למציאות נהייתי אנמי לחלוטין. אחרי כמה ימים של שתיקה וירטואלית מצידה, הרגשתי שגרגרי החול בשעון ההיזדמנויות הולכים ומתפוגגים, וכמו מטורף מיואש בעטתי את הכדור למגרש שלה. המסר ה99 בת'רד שלנו היה הצעד "הכל או כלום" שלי. הכל כמובן בשפה המרומזת שאני כה מורגל בה.

שלושה ימים הייתי צל מהלך. חשבתי שבעטתי חזק מדי, שהפחדתי אותה לתמיד. שחודשים של עבודה ירדו לטימיון.

חזרתי הביתה בשישי. מיואש ונרפה.

והיא כתבה חזרה. בדיוק מה שרציתי לשמוע. ונפגשנו כעבור כמה שעות לפני שהספקתי להבין שאני עושה את זה...ונחשו מה: היא מושלמת. היא פשוט פסגת הנשיות האולטימטיבית בעיניי. השילוב המנצח של מראה, שכל, טוב לב וחוש הומור. לא יכולתי לדמיין אותה יותר טובה.

עכשיו אני חייב לעשות אותה שלי. בחיים לא היה לי כזה קראש מטמטם. אני מודע לחוסר האיזון שפוקד אותי. זה חייב להיפתר איכשהו בקרוב, לטוב או לרע.

האם אני אחזור לפה סמרטוט מקומט, או אקס ממורמר/מתוסכל/חסר סיפוק שסופסוף מצא את מה שחיפש??

הלכתי לבעוט בנדנדה.