למען האמת, אני לא יודע אם אני יכול להיות זורבה יותר. כמה קליקונים חסרי מעצורים וכל ההיסטוריה הורטואלית שלי, מביכה/חושפנית יותר או פחות נחשפת. מה הטעם בלכתוב את מה שעשוי להיות החורבן( או מילה פחות גדולה) שלי בעוד X זמן(מחר,עוד עשרים שנה כשהילדים יהיו בביצפר ואת תקבלי את אחד ממצבי הרוח שלך?).אני אשתדל להיזהר. no prisoners,so survivors.
כרגיל הכל התחיל בקריסת הביטחון העצמי אל מול מגנט ה"ספק תשומת לב ספק צומי של ימי כיתה י' העליזים" של ע', שהותיר אותי סוגשל פרובנציאלי ונבוך אל מול ד' וזוג חברותיה החביבות. ממש כמו בימי העתיקים כחובש כיפה, נאיבי בצורה לא מתוקה, שעושה את צעדיו הראשונים בעולם חילוני כמו בטלוויזיה, התכנסתי לבועת האדישות והריחוק שהיא סימן ההיכר שלי אצל אלו שלא מכירים אותי. או שאולי בעצם זה סימן ההיכר שלי והפסדתי בעוד קרב מאסף על מה זה...אני?
אני לא בטוח שאני אוהב את הקטע האחרון וכבר במקלחת ידעתי שזה יקרה. הייתי צריך לחזור לכאן עוד באותו הערב, ולא להתפתל מולכם יומיים אחר כך בחצאי הסברים ותאורים. במובן המופשט ביותר של העניין, אני חושב שכנראה עוד לא תמו ימי כאן. אני יכול לנסות להוסיף כאן טקסט ולמחוק אותו שוב ושוב, אני פשוט אשאיר את זה ככה.
אני מניח שאין באמת דרך לכתוב ולתעד את הכל בלי לתמרן בקלילות אל הנישה שאני בהחלט משתייך אליה בעברי. אני אנסה את המיטב, או לפחות ככה אני מאמין נכון להיום בשעה הזו, לא לנסות להקסים אף אחד בתעלולי שפה ומציאות. אני בזוגיות, אני כבר גדול. כמו רוב הבלוגרים המנוסים ההיסטוריה שלי מלאה בריסוק האשליה הורטואלית עם המציאות הנושכת. ואם את/ה לא אוהבים את הסאב טקסט של מה שאהבתי כרגע, אין לי הרבה מה להוסיף בעניין. זה שלי, זה בשבילי. וואלה? וואלה.
עד הפעם הבאה. כרגיל הבטחות הן בזבוז ותו לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
