פרסום בטרם עת, אבל פרשתי.
אל תטרחו לקרוא את הסיפור שלי אם אתם מפקפקים באינטיליגנציה שלכם וביכולת המחשבה הכוללת שלכם.
אל תאשימו אותי בחוסר ההבנה שלכם. אם הבנתם, תודו שזה נחמד :)
עיתון אזורי
עדי ברמן
היה זה 2 לפנות בוקר, לילה אם תרצו. טום החל שוקע עמוק בתוך חלומותיו המתוקים מכיוון שסוף-סוף סיים לעבור לדירה החדשה, דירה שכורה בבניין בו גר עתה רק חברו הטוב בן, עם בת-זוגתו המתנחלת מאי. כל-כך הרבה לילות עברו מאז הלילה בו ישן טוב בפעם האחרונה. תשישות הציפה אותו ושום דבר בעולם לא יכול היה להעירו. או כך לפחות הוא חשב עד אשר חלומותיו החלו מזעיפים תוכנם וקולה של מאי נשמע זועק כאשר אחד מהעיתון דקרהּ בבטנהּ…
הוא פקח את עיניו, לא מופתע למצוא עצמו שוב ער לאור עמום של לילה. הוא גישש למכשיר הנייד הסדוק שלו ובחן את השעה. המכשיר הורה 03:02, לקח לו זמן לקלוט. הוא החל תוהה אם אי פעם יצליח לישון כשלפתע שוב נשמעה אותה אנחת כאב, כמו בחלום. היה זה קולהּ של מאי. הוא התיישב במהרה במיטתו, הדליק את מנורת הקריאה שסנוורה אותו ודאג להפיל את חבילת הטישו מהכוננית. הוא החליק את אצבעותיו המיומנות על המכשיר הנייד והחל לחייג את המספר של שכנו. באופן מטריד, הוא נזכר שיותר זול להתקשר מהבית. הוא זרק את המכשיר על המיטה וחייג במהירות מהמכשיר הפרימיטיבי שעל הכוננית המבולגנת.
צלצול, ועוד אחד... חמישה צלצולים – בדיוק כשבא לנתק נשמע קולו המעט צרוד של בן "הלו?...". קולו היה מופתע, וודאי עקב השעה הבלתי צפויה הזאת לקבלת טלפון...; באופן מפתיע נשמע היה כאילו בן היה ערני פלוס, משמע- התנשף כאילו הטלפון הושיעו מחלום נוראי, על אחד מהעיתון שדקר את חברתו למשל...
"היי! הכל בסדר שם?!" שאל טום בדאגה שהלכה וגברה. "על מה אתה מדבר?! יש סיבה מוצדקת לכך שאתה מתקשר אלי ב-" הייתה שתיקה לרגע "- 03:07 בלילה?!" שאל בן ברוגז. "מאי! היא- " החל טום לומר בפאניקה כשבן קטע אותו "מאי עסוקה!". "אה-למה אתה מתכוון, 'מאי עסוקה?!' ", שאל והרים גבה. "אני מתכוון- שמאי עסוקה! בחיית, טום! לילה טוב!" התעצבן בן - "אל תנתק!!!" השחיל טום לפני שהספיק לנתק. "מה!" התעצבן בן. קולה של מאי נשמע שוב, "...מה לכל הרוחות היא עושה?!" התעקש. "מה לכל הרוחות היא עושה..." מלמל בן לעצמו "- נכנסת להריון! זה מה שהיא עושה!". הייתה שתיקה מעיקה. טום הרגיש את קרביו מתהפכות בו. לאחר רגעים מספר נרתם לומר מה שהרגיש באותו הרגע, רק שיצא לו משהו קצת אחר שנשמע היה כמו.. "אה". "אה!" חזר בן בזלזול, "לילה טוב טום!" סיים וניתק.
טום ישב ללא ניע במיטה וחיכה שמשהו יקרה. כשנוכח לדעת שכלום לא קורה, תחב ראשו בכר והחל לדמיין את בן מגיע ופורץ בכעס ואשמה על כך שהוא אחראי לריב החדש שלו עם מאי... טום קפץ בבהלה למשמע דפיקות בדלת. הדפיקות הבאות היו של ליבו, הוא נותר דומם אך הרגיש כי בן יכול לשמוע את קול דפיקותיו מבעד לדלת. "טום... זאת אני" נשמע לפתע קולה של מאי. "אה! אני בא" מיהר להשיב ורץ לדלת. הוא פתח אותה וליבו עוד פעם בו בחזקה.
הוא הסתכל המום מעט במאי אשר הייתה לבושה כותונת לילה צנועה ושערה הארוך והכהה היה פרוע מעט. לאחר שחיכתה מעט בקוצר רוח, שאלה באי נעימות "אני יכולה להיכנס?". "אה-הו-כן, וודאי" הוא ניעור וצעד אחורה בכדי לאפשר לה להיכנס. הוא סגר אחריה את הדלת והלך אחריה לסלון, "תרגישי בבית" הוא אמר באוטומטיות שנשמעה מגוחכת והחווה לעבר הספה. היא התיישבה והוא הביא לה כוס מים. "תודה" היא ענתה ובהתה בנקודה בלתי מוגדרת. הוא התיישב לידה. "אני מצטערת שהערנו אותך..." היא פנתה אליו לפתע. "אה, זה כלום, אני כבר רגיל... מצטער שהתקשרתי...הממ...באמצע" אמר כשמאס לבסוף מלשקול מילותיו. הוא הרגיש חום קורן מפניו יחד עם אודם קל שלשמחתו לא נראה בחשיכה. "זה לא אתה אשם..." אמרה, ורוקנה ריאותיה מאוויר " – הסכמנו שנספר על התינוק רק אחרי שנתחתן!" היא פלטה בכעס רב כך שזה נשמע היה כמעט כצעקה גבוהה. טום היה המום "אה-מה-להתחתן אמרת..!" אמר בהפתעה בטון של ספק שאלה. "ועוד לא הספקתי להיכנס להריון והוא רץ לספר!" התעלמה מאי. "אה-זה לא לגמרי אשמתו, אני –" כשמאי קטעה אותו "אל תפיל את זה עליך, זה הסכם שהיה בינינו!". הוא שתק.
הם שתקו דקות ארוכות כשהטלפון צלצל והבהיל את שניהם. מעט מים נשפכו למאי. "ה-" טום ענה, "תן לי אותה!" קטע בן ברוגז. הוא העביר לה את השפופרת פעור עיניים. היא לקחה את השפופרת ונאנחה. "די עם השטויות, אז נפלט! – קורה!" החל מיד בן לומר. "יופי! קורה! קורה שאני מתעצבנת! קורה!" היא הייתה כל-כך עצבנית כך שהכוס ביד אשר לגמה ממנה אולי לגימה, נטפה לכל עבר עם תנועות ידיה. גם בן היה עצבני, טום יכול היה לשמוע בבירור כל שאמר מצידו השני של הקו "את מטריפה אותי את יודעת! עד שפגשתי אותך לא רבתי עם אף אחד בחיים! וגם לא התעצבנתי כל-כך! תמיד אני אשם נכון?!". "אוֹח אין לי כוח לשטויות שלו" ניתקה מאי.
טום ישב ערני לגמרי, מנסה לעכל את כל מה שקרה עכשיו. "איכפת לך אם אני אישן פה הלילה?" ניתקה אותו מאי ממחשבותיו. "את יודעת שאם יש משהו שהוא ממש שונא זה שלא מקשיבים לו זת'ומרת גם שמנתקים לו ככה..." ענה בלי קשר. היא באה לענות כשהדלת נפתחה בגסות ובן עמד שם בתחתוני בוקסר, עצבני.
"בן!" זעמה מאי. "מי זה בן לכל הרוחות..." מלמל בן בזעם כשהוא מתקרב אליה. "על מה אתה מדבר?! א– " החלה שואלת עם הבעת שאלה על המשפט המגוחך. משפטה נקטע והפך ליבבה רמה של כאב כשנפלה ארצה אוחזת בבטנה וניכר כי זרועותיה מדממות. טום נזדעזע וקפא במקומו. היא הביטה בטום במבט השואל להבנה וחמלה. הוא החזיר לה מבט מבין ומופחד עד אימה. שניהם הסבו מבטם אל בן. הוא הסתכל על מאי בזלזול וזעם, על מבטה האחרון של אכזבה וכעס, כאשר צנחה ארצה לשלולית הדם אשר החלה מתפשטת אט סביב גופהּ.
טום רצה לצרוח, לברוח, להכות, לבכות, להגן, לעשות משהו! אך הוא היה קפוא במקומו, המום, כשלפתע הסב אליו בן את מבטו. לראשונה נראה היה קר, ורצחני, עם הסכין המטונפת בידו, נוטפת ארגמן על אצבעותיו האוחזות בחזקה בסכין.
טום אילץ את עצמו לאגור את כל כוחותיו, רק בכדי לצרוח. הוא צרח בחזקה ועיניו עצומות. כאשר פקח אותן, מצא עצמו עטוף זיעה קרירה. היה ריח חזק של דם תקוע באפו. הוא היה שרוע על הרצפה. הגופייה הלבנה שלו הייתה מוכתמת דם. הוא הרגיש שטף של דם זורם אל פיו ומישש לגלות שאפו מדמם. שמיכת הפוך הייתה מקובצ'צ'ת בצד המיטה והשמיכה הדקה נתפרשה חצי על השטיח, עליו זרוק היה העיתון האזורי, עם התמונה של חברו הטוב, אשר זכה בתואר הטבח הטוב ביותר באזור- בשער, וכתבה מייגעת נוספת על פיצול אישיות. השעון המעורר צלצל, שש וחצי בבוקר. עוד שעה מגיעה המשאית לקחת את הארגזים האחרונים, לדירה החדשה, בבניין בו גר עתה רק חברו הטוב בן, עם בת-זוגתו המתנחלת מאי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
