היום עשינו את טקס יום השואה, אחרי שעמלנו שעות להכין את התפאורה. הטקסטים היו ממש חזקים, אחד אחד. עשינו אותו פעמיים, ראשית לז'-ט' ואחרי זה לי'-יב'. כל שנה יא' מארגנים את הטקס, כחלק מההכנה לפולין. שרתי, את אפר ואבק. היו לפחות 15 חברה' שבכו בטקס הראשון ועוד כמה בטקס השני.
הטקסים זרמו חלק. הטקסטים היו פשוט טובים.
"התינוק המגשש את פטמת האם והיא כחולה וצוננת", קטע מתוך יזכור, שתמיד מזעזע אותי. שורה חזקה. כל-כך ציורי.
שרתי. למרות שעניתי באדישות לכל המחמאות, ממש נגע לי לראות את כולם מתרגשים ככה ונפעמים לצלילים הגבוהים. היה באמת מרגש. תודה לכולם. שהזלתם דמעה, גם אם אתם לא רגילים. זה כנראה אומר שבכל זאת הצלחתי לתת ליום הזה משמעות בשביל כאלה שאולי עוד לא תופסים. זה בסדר לא לתפוס, אי אפשר לתפוס. אני הצלחתי להרגיש משהו, רק באותו היום שנתתי לסבא במתנה את התירגום הערוך שאני ואמא עשינו לכל הסיפור חיים שלו, והוא בכה בין זרועותי. רק אז, הבנתי עד כמה חשוב להנציח את היום. אפילו שהוא, לא צריך יום שואה, כל חייו מלווים בזה.
אמא הגיעה לטקס, אני לא יודעת למה. אחרי הטקס היא חיבקה אותי כל-כך חזק למשך כל-כך הרבה זמן, המשקפי שמש הסתירו איפור מרוח מעיניים דומעות, והיא רעדה כולה, ואמרה שזה היה כל-כך מרגש ומדהים, ושהיא הייתה כולה מצומררת ועמדה להתעלף.
היא לא יכולה הייתה לעבוד. היא חזרה הבייתה.
אם גם סבא היה, ודאי גם אני הייתי בוכה.
וכדי לא לסיים את היום בנימה כזאת, יהי לכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
