החיים ממשיכים איתי, אני לא ממשיכה עם החיים.

אני עולה במדרגות,

מדרגה אחריי מדרגה,

מתכננת כבר את השורות הראשונות של הכתיבה,

הרבה זמן לא הרגשתי כאילו הכל כל כך עוצר אותי, עוצר אותי בצורה שאני באמת צריכה לפרוק.

עצרתי את הנשימה, יותר מידי זמן לא נשמתי,

לא הוצאתי החוצה, גם אם בהתפרצות של בכי.

אני לא יכולה יותר להיות בבית הזה, אני פשוט משתגעת,

כל מילה, כל מבט , כל תזוזה, הכל כל כך מפריע לי.

מאמץ לא שווה פה כלום, אהבה רגעית כ"כ מיותרת.

לחוץ פה , סגור פה, ומקובע.

פתום כ"כ קשה לשבת פה, על הכיסא השחור, ולעסוק במשהו משמעותי.

כל כך הרבה זמן אני מנסה לא לעסוק במשהו משמעותי,

מזעירה את הכל, צוחקת מהכל, הופכת כל שטות ללא חשובה.

מתעלמת מאנשים שלא נוח לי איתם .. ומתעלמת גם מאלו שאני אוהבת.

אני רואה משהו, בא לי לחייך, אבל אני פשוט לא עושה את זה.

אני לא מכירה כבר כלום, אני בעצמי לא יודעת מה אני חושבת,

אנשים אומרים לי שאני מסתורית, 'קשה לפיצוח'

יש את זה שתמיד אומר "אין לי מושג מה עובר לך במוח"

ואני מחייכת, כאילו אני מבינה. כאילו אני יודעת מה מתרוצץ שם.. ורק מסתירה.

הלוואי והייתי מסתירה.

נהפכתי לכלום, משהו רייקני,

פעם האמנתי שיש בי יותר מאנשים אחרים.. תמיד צחקתי בלב על אנשים שאין להם כלום, שהם רייקינים, שטחיים. טיפשים שכאלו.

תמיד הסתכלתי במראה, וידעתי שאני אצליח.. פשוט הרגשתי את זה.  כמה יהיר, .כמה ?

אני רוצה פשוט לראות את עצמי, בהרצה לאחור, שובפעם ושוב ושוב ושוב.

להבין לרגע איך אני נראית מבחוץ, ולהוציא את המחשבות מהראש על אני העצמי הישן שכ"כ כבר לא מתאימים לאני העצמי החדש הכל כך חסר משמעות.. יבש.

ושוב, אני מאשימה את עצמי

הכל אשמת ההורים שלי

ושוב,אני מאשימה את ההורים שלי. אני מאשימה את ההורים שלי-   אני   - זאת שתמיד אומרת שגם כאלו שגדלו בחרא בית כשהם גודלים הם יכולים לבחור לעצמם את האופי ואת הדרך שלהם, אז מה זה אשמתם בכלל?

אבל פשוט, בכל זאת...

כ"כ קשה לי איתם, כל כך,

אני לא רוצה לשבת ולהתלונן כמו ילדה מפגרת באיזה חלון לבן ששואל אותי אם לשמור בסוף את הרגשות שלי

אני בכלל לא רוצה לשמור אותם

אני רוצה למחוק

אני לא רוצה לחשוב שאני שונאת

זה כ"כ נוח

כל כך נוח לדעת שאתה יודע אבל אתה לא חושב על זה..משקר לעצמך

אתה לא זוכר את זה.

ששואלים אותך משהו, ואתה מחייך, או אתה עונה באדישות, או לא עונה בכלל..

באיזשהו מקום זה נחמד שאנשים מתעצבנים מזה שהם לא מבינים אותך.. מזה שהם כ"כ רוצים להבין.

זה כ"כ כיף.. זה כיף לראות שמעצבן לא לדעת.  וזה נוראי לא לדעת באמת.

וזה נוראי להיות מישהו שאתה שונא, מצפה מאנשים למשהו שאתה בעצמך לא עושה.

שמתי לב שככל שלמקום שאתה נמצא בו יש יותר הסטוריה אתה שונה- בן אדם אחר- מוצף מתגובות שונות

לכל מקרה לכל אכזבה, אהבה, שמחה - יש את המקום שלו- המקום שבו זה קרה בפעם הראשונה, המקום שכשתהיה בו לרגע תחשוב "זה היה פה" למרות שאתה שם כל יום ואתה יודע את זה..

הבית שלי הוא מן מקום כזה, מקום שאני בו והכל נבנה, לבנה אחריי לבנה של דברים- בעיקר רעים, ריבים צעקות, כי בפעמים היחידות שזה לא-זה פשוט לא אצלינו. זה בבתים אחרים- עם חיוכים מזוייפים של כיף.

כל פעם שאני יושבת בארוחה עם המשפחה הרצפה כביכול מלאה ביצים, צריך ללכת בעדינות בעדינות ולאט כדי לא לשבור משהו בדרך- כי יש שם כ"כ הרבה דברים לא פתורים ועדינים שפשוט מכניסים אותך למצב מגננה רגיש כזה-
וכל דבר קטן הופך לקטסטרופה מוגזמת ביותר- כל דבר כזה שובר בדריכה אחת הרבה ביצים ביחד.

ואז , תמיד ,בולעים את הרוק - מניחים עוד ביצה על הרצפה ועונים ש"אני כבר לא רעבה.." או משהו בסגנון, לוקחים את הדברים ועולים מהר מהר למעלה, לא להזיל  דמעה, אני הרי לא נעלבת מכלום, ואני לא שומרת טינה .

מי נעלב בכלל ? מה זה דמעות ? מה זה בכלל.. לב מאבן, לב מאבן.  

ואז , כן, יושבים מול המחשב ובודקים את המייל כמו בן אדם עסוק , עושים רושם של איזה מישהו חשוב, מישהו שמתנתק.

מוצאים מה לעשות- עושים הכל חוץ ממה שצריך. אבל הלב מאבן הזה, כ"כ סדוק שהוא מזיל דמעה אחר דמעה, הוא לא בוכה,

הוא רק נוטף, לאט ובעדינות. נוטף מול המסך-מול החיים המתנותקים שלך.

עד שייגמר על מה לנטוף-

עד שהוא ייצטרך לצאת שובפעם החוצה - הוא ייסתם מחדש, יגיד מהר לפה ללבוש את החיוך המקסים שלו.

וימשיך הלאה.