לוחץ בפנים, stuffy כזה, שלפעמים קשה לנשום. או להתרכז או להירדם או לשמור על קור הרוח, או בכלל לתפקד בצורה המושלמת הזו שאנשים מכירים שגורמת לכולם מסביב לחשוב שהכול בסדר.
לפעמים אני חושבת שאני לא צריכה להתאמץ בשביל אנשים יותר מדי, ושאם לא טוב להם עם איך שאני, אז tough. בעיה שלהם. אבל אז, האלטר-אגו שלי מתערב. אם זה היה המצב, אף אחד לא היה מדבר איתי. אני באמת בלתי נסבלת, קשה לרצות אותי, אני נזקקת ותלותית וכן, אם כולם אומרים אולי זה נכון - אני "מתסכלת". אחי מצא שיטה חדשה בחודש האחרון. לא רק להאשים את אמא שלי בזה שהיא "הפכה אותו למה שהוא". אלא בעצם להגיד שהוא כולו מושלם ומתנה משמיים, וההורים שלי השלו אותו כל חייו שהוא לא בסדר, כשהוא היה מדהים שכזה כמו שהוא יודע להיות. זה אחלה בשבילו, מנקה לו את המצפון יותר מתמיד ונותן לו להמשיך הלאה כמו שהוא בלי האיכסה הזה שמתלווה לצורך להשתנות.
אבל מה אני אעשה, אני קוללתי בידיעה שבאמת יש לי יותר מדי בעיות ושאני כן צריכה לטפל בהן. השאלה היא איך, ומאיפה מוצאים את הכוח, או את התקווה שדברים כן ישתנו, או את האנשים שיתמכו בכם כל הדרך.
אתמול כשעמדתי במעלית עם אמא ואבא אחרי עוד מריבת-אמא רגילה כזו, נזכרתי שוב שבעצם הבעיה העיקרית תמיד הייתה הצורך החזק הזה שלי במשפחה. על הבית ויתרתי די מזמן, ומאז שאני זוכרת את עצמי אני מנסה "לאמץ" לי משפחות קטנות על הדרך. לדודה שלי קראתי "אמא ב'" עד גיל 9 בערך, תמיד מצאתי "אחיות תאומות" בכל כיוון, וכמובן היה לי את משפחתי הקטנה של לפני שנה-שנתיים.. אשתי, בעלי לעתיד, אחי ואחותי. שלושה מתוכם בכלל לא מדברים איתי היום. ואחד בקושי. אז כן, כישרוני להרחיק מעליי את המשפחה לא מוגבל רק לאלה הביולוגים.
בסדר, זה גם משהו להתגאות בו. יכולת ייחודית לאכזב אנשים נון-סטופ.
ולחדשות קב"ן - הוא התקשר אליי והתנהלה שיחה מנומנמת משהו ("שירן... אני חולה") ואז הוא אמר שהוא צריך לקבוע גם אבחון פסיכיאטרי ורק אז אפשר לעשות המשך טיפול. כן, יכלת להגיד את זה לפני 3 שבועות שבמהלכם הסתובבתי על קוצים, סופרת ימים. אבל נניח. אז יהיה אבחון ואז טיפול אצל פסיכולוג מילואימניק אחד, או פסיכיאטר, מה שיוחלט. והמפקדת שלי מודאגת וזה משעשע. היא גם נורא מחבבת אותי לאחרונה ומתנהגת בצורה נחמדה יתר על המידה, מה שגרם לי להתחיל לחשוד שזה בגלל ההמלצה הברה"נית (המלצה למפקדים של חיילים פסיכים, נו) "לתת ליווי תומך לחייל". עוד מעט היא תתחיל לבדוק את פרקי הידיים שלי כל בוקר. מזל שאני מסתובבת עם חולצה קצרה.
עדכונים מהירים (נשבעת לכם, לפעמים אני מרגישה כמו במהדורה של חדשות ערוץ הבידור, או אולי "10 הגדולים" שלהם) -
כן, הוענק לי רב"ט סוף סוף. היה נחמד, הייתה אווירה תומכת כזו והמון מחיאות כפיים של הבנות, וקיבלתי ספר עם הקדשה ממש חמודה מהמפקד שלי. התקינו לנו yes בבית. אני לא מרוצה. היה טיול בנימינה סוף סוף, והיה משעשע ומלא סקופים (ידעתם שבנימינה סגורה בימי ראשון?). היה גם "כוורת בסרט" שהיה חביב לאללה, אבל פחות ממה שציפיתי. היו עוד דברים, מריבות עם אנשים והתקרבות לאחרים, כמה בנות חדשות שחלקן חמודות ויעילות, ואחת ממש לא. the usual.
והשבוע הקרוב יהיה נוראי בצבא אז לא תשמעו ממני סביר להניח. אשמח לsmsים מעודדים.
מסר קטן לסיום:
Then I see you standing there
Wanting more from me
And all I can do is try
Then I see you standing there
I'm all I'll ever be
But all I can do is try
Try
All of the moments that already passed
We'll try to go back and make them last
All of the things we want each other to be
We never will be
פשוט בא לי אנשים שיהיו שם וזהו. זה הכי קשה בעולם, אבל זה אפשרי. בא לי משפחה, מישהו שיעמיד פנים שהוא משפחה. לא משנה. מישהו לסמוך עליו. שלא יגיד שהוא כאן ושאני יכולה להירגע ואז יילך. שלא ייעלם, שלא יסתתר מאחורי הבטחות, בקשות ופרקי זמן ממושכים. שיהיה פה, מולי, ויוכיח את מה שהוא אומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
