מוזר שבזמן האחרון אני מתגעגעת דווקא אליו. אף פעם לא היה לנו קשר של ממש, ואני מתגעגעת. נראה לפעמים שאני עד כדי כך נואשת שאני מחפשת במקומות ממש מוזרים.
הוא נחמד, אבל לא בשבילי. הוא בכלל של מישהי אחרת. בערך.
ושבוע שעבר היה איזה דיכאון קצר כי פתאום קלטתי שהוא, והפעם זה הוא אחר, עשוי להתחתן בכל רגע ואני לא אדע מזה. כן, עדיף להתרחק וגם ככה אין לי סיכוי וכו' וכו' אבל.. אני תוהה מה אני אעשה ביום שאני אגלה שהוא באמת עשה את זה. שזהו, הפעם ממש אין לי סיכוי..
נכון, זו תמיד הייתה המומחיות שלי להתאהב בבחורים האלו שאין לי סיכוי איתם. זו אני.
אני מנסה לחשוב מה עוד ולא יודעת. האופק ממשיך להיראות די עגום ואני כבר משתעממת מעצמי. הרי כל יום וכל שבוע עובר אותו דבר ואני שטה בין תור אחד לשני, בין תורנות לשניה, בין ביקור בבית לזה שבא אחריו.. הכול נורא פיהוקי ועדיין נדמה לי שטוב לי יותר עם זה מאשר עם להסתכל באמת סביבי ולהבין מה קורה פה.
אני לא יודעת אם אני רוצה באמת להשלים איתה, אם אני רוצה לחזור איתו לקשר כמו שהוא רוצה, אם אני רוצה לקבל על עצמי את התפקיד שצץ ועלה פתאום, אם אני רוצה לחנוק את הפקידה החדשה בלשכה.. אני בעיקר עייפה.
עייפה פיזית, מאוד (ישנתי בקושי חצי שעה בלילה), אבל עייפה יותר מנטלית, ורגשית. כי כל יום מישהו חדש מאכזב אותי, כל אחד בדרכו שלו. ואותן אני מחבקת כל בוקר כי צריך לחבק מישהו והן פה, והן מחייכות אליי חזרה ואם אני אתקרב אליהן ככה בצורה המזויפת והמפורסמת, הן לא יוכלו לפגוע בי.
ולכו תסבירו את כל זה בפגישה אחת עם פסיכיאטר עייף שמחכה לי בחר"פ השבוע, לכו תסבירו מה עובר עליי, למה אני ככה או מה אני בעצם רוצה שייצא מזה.
כי אני רוצה אנשים שאפשר לסמוך עליהם, אם עוד קיימים כאלו בעולם, אבל אני לא סגורה על זה שאני מוכנה לסמוך על אנשים. כל פעם אמרתי "בפעם הבאה שמישהו יאכזב אותי ככה.." ואני עדיין מתפתה שוב לסמוך על אנשים. זה פשוט נהיה כואב יותר כל פעם, זה לא משהו שמתרגלים אליו.
אז עזבו אותי, אם אתם לא באמת פה. אל תרחמו עליי, זה כבר הפסיק לעזור.
ועדיין, עם הכול, חסר לי קלוז'ר בצורה נואשת.
(ואל תראו את זה כזה פסימי, הייתה גם נחמדות השבוע. השלמתי איתה אחרי חודש, והיה לי טרמפ חביב הביתה ושיחות נחמדות ותורנות משעשעת ואולי אפילו המוזה שלי מתחילה לחזור. אני פשוט עייפה. מאוד)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
