כהרגלי מדי יום ראשון, הרגל שנרכש על ידי המעי ודפנות בטני הרגישות והמתפוררות שלהם אני מודה מקרב לב, אני עולה על האוטבוס מטבריה שמוריד אותי כחמש דקות מביתי. האטובוס יוצא המתחנה המרכזית חולף על פני בתי בזלת שחורים, נעליים זולות, ואברכים מיוזעים. הוא מתאמץ ומתפתל בעלותו לפני הים, נושם לרווחה בצומת גולני, ובביר אל מכסור שוב הוא נחנק. בסוף הוא פולט אותי בצומת שנהפכה למחלף, ואני נושם לרווחה את הפחמן החד חמצני ומודה, על כך שיצאתי הביתה, ועל כך שהכל במקומו הונח.
קשה לי עם אוטובוסים בימי הקיץ, לרוב המזגן לא מפצה על המתכת והזכוכית שהופכות את האוטובוס לחממה לגידול פצעי זיעה, והריח, הוא הדבר שמקשה עלי יותר מכל. אדי ריח הזיעה החמצמץ, המלוח. ריח שלא עוזב אותך ומשאיר את הדיו גם לאחר שמפיק הלכו ונעלמו. יושב ומתמקם כאבן שאין לה הופכין. הריח מדמיע את עיני, ופתאום הגודש וסתימות האף נראים לי כברכה. ואני רק מבקש הגופות יפסיקו להחמיץ, שאני אהיה טטרן רק לכמה רגעים ושהמזגן יתחיל לעבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
