פעם גם הייתי כותב. ועכשיו מה שנשאר, מחוסר קריאה, וחוסר יצירה נורא ממוקדים ותחומים, הביא אותי למקום של שיעמום מעצמי. לפחות במקום הזה, בבמה הזו. זה לא שאיבדתי את היכולת להמציא מטאפורות או לדבר על סגול וכתום. זה איך שסך כל הדברים שמשפיעים עליי, וסך כל רציונל שעומד מאחורי כל מעשה שלי מביאים אותי לכך שהבמה הזו איבדה מערכה, עבורי.
עננים אפורים מכסים כרגע את השמיים, ובלי שום נסיון ליפות את הדברים במילים, אני הכי אוהב את התאורה ככה. כבר אמרתי את זה ואחזור ואשנה, אני אוהב את הרכות, את השיעמום, את זה שאין צללים וכבר אין יותר גדול או קטן בעיני השמש. כמה שהחורף שוויוני. איך שעלים הצהובים שיבשו ודשא שנשרף מהקור, יוצרים יחד אווירה שאין שנית שלה, תחושה שתופסת אותך מבפנים וגורמת לך לחייך דווקא כשאתח מחוצה לה, בתוך הפוך, במיטה עם המצעים הירוקים והכתומים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
