משנוכחת לפסים

יש רגעים, שהבן אדם אומר: די, מספיק, הגיעו מים עד נפש. אני לא במצב הזה. 

תמיד כשקר לי אז קצות האצבעות הן הראשונות שיודעות, והן גם אלה האחרונות שיתחממו. זאת עובדה. והריאות שלי, הן דווקא מאוד מתחברות לקור, האויר הדחוס עושה להן טוב.אני כרגע אדם פנוי, כבר עברו חודש וחצי. וכשאתה מכיר בבדידות שלך זה עצוב, אני ממש לא אומר שזאת הייתה טעות, אבל להיות מודע לזה שכרגע אתה לבד זה עצוב. ואתמול גם הכנתי פאי עם קרם פטיסייר ותותים. ואת התותים הייתי צריך לקנות במקום שהוא חמש דקות נסיעה מהקיבוץ, אז השקעתי. כי מגיע לחלמונים, לחלב, לחמאה ובמיוחד לוניל שאני אשקיע בהם, כי זה לא בא ברגל שהם ככה יחברו אחד לשני לקרם אחיד ובלי גושים. בסוף יצאה עוגה בהחלט נחמדה, אותי היא לא ממש סיפקה, כי הבצק נדבק לחרסינה וכרגע הוא מסרב להפרד. אבל קראמבל זה גם בסדר, העיקר הטעם. ואני חושב שגם לי מגיע תותים, בצורה המטאפורית. מגיע לי להשקיע בעצמי. מגיע לי שאני אסע במיוחד ואקנה לי משהו שאני רוצה, גם אם כרגע זה עולה 15 שקל לחבילה קטנטנה, וגם אם בסוף התוצאה לא תהיה הכי טובה. מגיע לי! כי מגיע לי לנסות ומגיע לי לרצות ומגיע לי לאהוב את עצמי ואת. ואני לא אוהב את איך שאני נכתב. אבל גם זה מגיע לי, לעשות טעויות. בעיקר מגיע לי להרגיש שלם. ולמצוא את התותים שלי, כי אני קרם פטיסייר, ואני רוצה את התותים שלי.