מתוך הקבלה העצמית, והאכזבה החוזרת, צמח היאוש הגדול ביותר שלי. לא קשה מנשוא, אך עמוק ומושרש. התוצאה נשכחה רדומה למרגלות רגליים יחפות אשר סובלות מכוויות האספלט הבוגדני. ואני, באמת שכבר אין לי כוח להתאכזב, להכוות שוב.
חבל, זה לא מתוך בחירה ולא מתוך ברירת מחדל, זה מתוך הבנה מסוימת שכבר מאסתי, די, באמת.
אני מתגעגע, לא שרע לי, סתם אני מתגעגע.
כרגע, למשל, מטריד אותי "מתי אני אעבור טסט?", ו"כמה אני אקבל במתכונת בספרות?".
אני הולך לשרוף אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
