זה קשה להבין את מה שאני מנסה להגיד. כי ככה אני רוצה לחשוב. אני מניח את האצבעות על המקלדת המטונפת הזאת ולא יוצא לי כלום חוץ מתיאורים פלסטיים לדברים שלא יכולים ולא אמורים לקרות, וגם אם אני נורא אתאמץ לא יהיה להם איזשהו פשר אמיתי.
אני פוחד, אני רוצה לאהוב, להיות שלם, להתאמץ. והפחד הזה, והאני הזה, משתקים אותי ומדביקים אותי לקיר. הקיר שלא צבעו אותו ולידו מונחת מיטת ברזל ויש עליה "צ" ויש סימנים של זבובים מעוכים על הקיר. וחם לי שם, חם לי בקיר ליד הקיר הזה, ומזיע ומסריח. וכל מה שאני רוצה זה איזה פינת דשא לחה וקרירה וצרור תלתלים.
כנראה שיש בי איזה חשש, בלי "כנראה ש" אפילו, להשאר מאחור, לאהוב פחות, לחיות פחות, להרוויח פחות, לצאת פראייר. כי מה בעצם זה נותן לי?! מה יצא לי מכל זה. איזה מישהי אתמול אמרה שלי שאני איש צבא, ואני התנגדתי בכל תוקף, ואני עדין מתנגד בכל תוקף, כי מה לי ולצבא, מה לי וללהרוג אנשים, מה לי וללהיות לוחם.
וכרגע אני יושב פה בבית ולא שם צמוד לקיר, ופה אני לא חתום על כלום ואין לי ארוחות מסודרות. תקוע לי גוש בגרון ובא לי לבכות, בא להקיא את החיים שלי ממני.
פעם זה נשפך לי, זה פרץ ממני החוצה כמו שאי אפשר להפסיק להשתין, ככה זה היה. ועכשיו זה בקושי מטפטף, אני צריך לסחוט את עצמי כמו סמרטוט רצפה שכבר עמד שעתיים בשמש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
