לעת ערב, כשהשמש כמו נמחצת מעבר לארבל, אני משתדל לפקוד את הריו. המשאית כמו מנחשת את בואי, ואולי לא מנחשת כי אין זה אלא לוח זמנים קבוע, נפתחת ובולעת אותי לקרבה. צבועה בחום ירוק שרק צבא יכול להמית על כלים, מכוסה בדוק אבק חום אדמדם שרק הגולן יכול לרפד, ואוצרת חום צהוב ומרטיט שרק השמש של סוף אוגוסט יכול להלהיט.
שוממה ודוממת היא עומדת מחכה לבואי, ריפוד הבד הדביק המכוסה כתובות יאוש, זיעת חיילים ואבק דרכים, שלטי המתכת החרוטים המתנוססים כנסים מעל כל כפתור ומתג, אלו כמו פוערים את עיניהם העייפות ומחזירים לי נצנוץ דחוי של שמש שוקעת. אני מתמסר אליה ומוסיף אבק וזיעה משלי, שותה רעל שחור שהמקרר האדום ילד עבורי לפני רגע, מביט בגבעות ובהרים, בימה הלאה שמחזירה לי קריצה אפרפרה כחול של מרחק, של כיסופים, ושל אבק דרכים שסירב לשקוע. צוקי הארבל, בקעת גינוסר, שיפולי הגליל העליון, בקעת הירדן, כל אלה שטוחים לפני, מתמסרים, ומתירים לי להרהר בהתרחשויות היום, ברחשי הלב, ובמעשי אהבה שהיו.
אז אני נזכר כיצד אני מדבר והיא שותקת, אני מסנן והיא מתקשרת, אני מעליה ואיך היא יפה, כיצד אני מתרוצץ ודווקא אז היא עייפה, איך היא קונה ואני מסתכל, אני מהנהן והיא מודדת.
ולפעמים, מרוב אנוכיותי ותחושת בדידות איומה, אני מדמה לעצמי את הריו שלי יתומה, ויכ איש זולתי לא פוקד אותה. איש כמוני לא דואג לה, ללטף את דגלוני התמכת ואבק הדרכים, אז באה רוח מערבית מטפסת ומדגדגת את הריסים, נושאת עימה ריח מדורות כבויות וקוצים יבשים של קיץ, ומזכירה לי כי הרשיתי לעצמי לנדוד, מקיצה אותי ומשיבה אותי, חזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
