אז כן, זאת אני שוב, וכנראה גם בפעם האחרונה לזמן הקרוב (ולתמיד?).
מאז הפעם האחרונה שכתבתי הרבה דברים השתנו. הבנתי שכל הבעיות שהנחתתי על עצמי נבעו משעמום כרוני, מאיזה צורך לנער את החיים שלי ולמלא אותם באתגרים וחוויות שאולי אני לא באמת רוצה/ צריכה.
היום אני הרבה יותר שלמה עם עצמי, עם מי שהפכתי להיות, ועם מי שנמצא מסביבי.
בעוד שבוע אני מתגייסת, ולמרות כל התלונות שלי ש"לא בא לי" ו- "נו התרגלתי כבר לחופש, למה שוב לשנות שיגרה?!", אני מאמינה שבכל זאת מאוד מאוד בא לי להתגייס. לא רק כי אני מאמינה שזה חשוב לתרום, אלא בעיקר כי זה הניעור שהחיים שלי צריכים!!
בעוד שבוע אני אכנס למסגרת חדשה, שבחיים לא חוויתי ולא הכרתי, אכיר אנשים חדשים, וקרוב לודאי שגם אלמד על עצמי המון דברים שלא ידעתי שאני מסוגלת לעשות.
אפשר להגיד שבזמן החופש הזה החיים שלי היו על מעין "סטופ" והנה, ממש בקרוב אני אוכל ללחוץ על "פליי" שוב.
ולמרות זאת, למרות תחושת העיכוב שאני מרגישה עכשיו, בחיים לא הייתי מחליפה את הזמן הזה שהיה לי עכשיו.
בחיים לא הייתי מחליפה את החופש הזה ולא הייתי מקצרת אותו. אומנם הזמן החופשי הרב שהיה לי גרם לי לחשוב יותר מידי, אבל הוא גרם לי לחשוב על עצמי. באמת לחשוב על עצמי. על מה שהיה, ועל מה שאני רוצה שיהיה.
על מה אני אוהבת ומה אני פחות אוהבת, על מה שאהבתי ועכשיו כבר לא. חשבתי על מה שאני צריכה בחיים שלי, על מה חשוב לי. מה הם העקרונות שאני בחיים לא אוותר עליהם, ובמה אני באמת מאמינה.
בגלל הלבד הזה למדתי על עצמי המון בתקופה הזאת, דברים שפעם לא הרגשתי שאני עושה אותם, דברים שפעם נראו כל כך רגילים ובעצם הם כל כך אני.
מעבר לכל ההבנה העצמית, הפרטיות ששמרתי עליה, והמחשבות האין סופיות, גם היו לי המון חוויות כיפיות שאני בחיים לא אשכח!!
הטיולים הספונטנים לת"א, יום כיפור באילת עם ספיר ונגה (בעיקר עם ספיר חח..), הקאמפינג בחוף הבונים עם שבט גל, הנופש בטורקיה, הטיול המדהים והספונטני עם מק לפראג, הביקור הבלתי נשכח בברצלונה (בעיקר בגלל המשחק בקאמפ נואו!!) עם ההורים, וכמובן שאני לא יכולה שלא להזכיר את זה- התקופה המדהימה שעבדתי במאמאמיה. תגידו שאני וורקוהולית, תגידו שאין לי חיים...הכל נכון! אבל באמת שאהבתי את המקום הזה, ועדיין אוהבת. אהבתי את האנשים שם, ואת העובדה שהם היו מבוגרים ובכל זאת דיברו איתי בגובה העיניים. עבדתי כי היה לי מעניין, והיה לי מצחיק, וכיף. אהבתי לדבר עם לקוחות בטלפון ואפילו אהבתי לריב איתם בטלפון. אהבתי להכין פיצות ולהיות מרוצה שהן יצאו בדיוק איך שרציתי. מה לעשות, יש לי שאיפות קטנות, אבל אני מאמינה שהדברים הקטנים הם אלה שעושים את כל ההבדל (:
על דבר אחד אני מצטערת שלא זכיתי לעשות והוא- לאהוב. יכלתי לדבר על זה שעות, על כמה שאני לא הבנאדם האוהב, וכמה שאני מתבכיינת על זה ואפילו לא חיפשתי ולא עשיתי מאמץ. אבל אין לי כוח יותר לזה, תשעה חודשים אני חושבת על כמה שזה חסר ולא חסר לי. על מה אני רוצה באמת, ועוד לא הגעתי לתשובה. אז החלטתי להניח לזה, ופשוט לתפוס אומץ.
הרגע לחצתי על "פליי" וזה אומר שהמשחק מתחיל (:
יאללה, סופסוף הגיע גם הזמן שלי לצאת לחיים חדשים!!
שלכם, לירן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
