כשאתה נוגע והידיים שלך עליי; הנשימה נעתקת החמימות עוטפת,

כששום דבר לא מסתדר.

בבוקר -

הייתה לי הערכת עובד שהרגשתי שאני צריכה להוציא למנהלת שלי את המיץ

בשביל כל נקודה ונקודה

בשביל למחוק פסיק או נקודה או גרש

ופשוט להתכווח על הכל.

בצהריים- 

שהיה לי כתם עצוווווווווווווווווום על המכנס אחרי ארוחת צהריים ורציתי למות פשוט.

וגם לא הספקתי את כל הדואר שהצטבר לי באופן עצוב ממש.

בחזרה הביתה שהיה פקוק באיילון בפאקינג 2 בצהריים!! מה מה מה מה.

אחה"צ-

שהתרגילים שאני פותרת במתמטיקה לא מצליחים להיפתר בזמן שנדרש.

כשערב-

ואני קולטת שהתהפכת לגמרי.

שלא שלחת הודעה אתמול והיום.

אני לא אמורה לנחש מה עובר עלייך. לא אמורה לנחש כלום.

וכשמצאתי את עצמי חוזרת לדבר איתך.

זה מצחיק על גבול העצוב - כל פעם אני פונה למישהו אחר מכם זה כשהאחר מאכזב אותי.

בא לי שייגמר הפסיכומטרי.

באלי לראות סדרות כל היום וכל הלילה.

בא לי לחזור לשגרת המשרד.

אוף. די.