כשאתה נוגע והידיים שלך עליי; הנשימה נעתקת החמימות עוטפת,

איך שטעיתי.

(פרי עטה של הילה טל)

קשה לי בימים האחרונים בטירוף.

מבחינה פיזית, מבחינה נפשית.

פשוט קשה לי.

סופרת את הימים לאחור לארה"ב ו... לא יכולה להסביר כמה אני צריכה את זה.

עברתי שלושה חודשי טירוף! טירוף!

למידה מטורפת לפסיכומטרי.

וישר גלשתי חזרה למשרד,

לדפיקת השעות המטורפת עם האוטו הצמוד.

פק"ל מחתימה כרטיס ב6:30 ויוצאת לא לפני 19:30

דופקת 13,14 שעות עבודה ככה.

מטורף.

המנהלת לפעמים מעצבנת, לפעמים מדהימה

ועברה עלינו תקופה שונה.

רציתי לומר תקופה טובה, נראה לי שזה הזוי מידי להגיד,

חודשיים מאז היומולדת שלך - מאז שהתחיל-

ונראה שזה הולך אחלה.

ומצאתי את עצמי היום מתעצבנת בטירוף.

נפגשנו פעם אחרונה ביום שישי.

אני פאקינג נוסעת ביום שישי הזה לשבועיים. שבועיים!!

שעות הפרש מוזרות, לא תמיד עם וויפי, כיאלו מה??

איכשהוא כל יום מצאת תירוץ ואיכשהוא כל פעם מפגש עם חברים

והצעתי שניפגש בחמישי, אני פאקינג נוסעת בשישי,

רשמת שאקבל תשובה בהמשך, אולי קבעת עם חברים

חיים שלך ולא אגיד לך מה לעשות אבל....

וואלה? למה ציפיתי?

ללהט? לביטול מיידי? להבטחה של חמישי בערב בשבילנו?

אני רוצה להיפגש בטירוף בחמישי.

אני אפילו נפגשת עם נוי ואיל ואחרי זה מתכננת לרוץ אלייך.

אני רוצה ממש. בא לי.

וואלה, קשה לי לתאר אחרי חודשיים כאלה שבועיים בלעדייך.

שבועיים בלי לנשק אותך, בלי לגעת בך, בלי הריח, הכל פשוט קשה לי קצת.

אני רוצה,

אבל וואלה, אם לא ניפגש בחמישי, אם לא ניפגש לפני שאני טסה - 

זה בהחלט יגיד לי משהו עלייך. משהו עלינו.

מעניין.

אז עמוס לי מאוד במשרד,

ואני אומנם סופר חוששת מהטיסה לארה"ב-

כלומר אשכרה הטיסה. אשכרה לעלות על מטוס לבד.

אבל... נקווה לטוב וזה.

כל לילה לאחרונה ישנה איזה 5 שעות בלחץ.

חייבת לישוןןןןןןןןןןןןןןןן ליל"ט.