| 8/2007
שוב
שוב, נדודי השינה הללו לא מצאו חן בעיני. למעשה אלה לא נדודי שינה, אלא שינה נורמלית למדי, בשעות לא נורמליות. למדי. זה מתרחש בכל חופש גדול. הזכר האניליטי שבי פיתח מספר תיאוריות מדוע זה קורה, וכאמור, מה אפשר לעשות בכדי למנוע את התופעה. ההסברים היו משכנעים למדי, אבל מסקנות בנוגע למניעה, היו מן הסתם, פעולות שדרשו ממני מוטיבציה ואקטיביות פיזית. דברים שלא מצויים באישיות הזחיחה-עצלנית-כרונית שלי.
השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר ואמרתי מספיק. לחצתי על כפתור הכיבוי של המחשב, בעוד כל שיחות החולין בתוכנת המסרים המיידים עדיין התחוללו להן, חלקן בהתלהבות, וחלקן בגסיסה איטית. המחשב בתגובה, נדם אחרי 20 שניות של קיפול עצמי.
שני כדורי ה'ואבן' שלקחתי רבע שעה לפני כן, התחילו להשפיע. צחצחתי שיניים ונכנסתי למיטה.
באותו יום התעוררתי יחסית מוקדם, תוצאה של עוד איזה ניסוי פיזיולוגי נגרר שכלל את כיוון השעון הביולוגי שלי. אמרתי לעצמי שהמצב הזה לא הולך להתהפך בחזרה.
התחלתי להרגיש מטושטש. מין 'האיי' נחמד כזה, שכולל הירגעות פיזית של כל האיברים בגוף, חוץ מאחד – המוח. בעודי שוכב, מעורפל כחיית ג'ונגל שנורתה בחץ מרדים, הראש עדיין פועל בשיא המרץ.
שוכב וחושב, חושב ושוכב. השעה 4:30 בבוקר. הבנתי שלקיחת הכדורים לא הייתה רעיון טוב.
מנה כזאת, לגוף שכבר פיתח סבילות מה לכדורים הספציפיים האלו, לא תעשה יותר מאשר לדגדג את החושים, או במקרה הנ"ל תשיר להם שיר ערש גרוע.
באקט מחאתי, ניתקתי את דבק המגע הדמיוני ביני ובין המיטה. עמדתי על הרגליים והרגשתי בחוזקה את ה'האיי' הזה. זאת הייתה תחושה נעימה, מעין נינוחות וכיפיות שנגרמת כמו משתיית אלכוהול למשל, רק בלי תוצר הלוואי של קהות המחשבה. הבנתי למה בכל מקום היו אזהרות כנגד התמכרות לכדורים האלה. אבל זה לא הפריע לי במיוחד. לא האמנתי שאני אפול למלכודות כימיות חלשות כדוגמת כדורי שינה או סיגריות. זה עוד לא קרה, וגם לא יקרה.
בצורה ביזארית למדי, הרגשתי צורך עז להרגיש את חוש הטעם שלי. נדדתי בגמלוניות לכיוון המטבח. פתחתי את המקרר, ודחפתי את הדבר האקראי הראשון שהיד שלי נתקלה בו. זה היה סוג של נקניק. הוא היה טעים. מיד לאחר מכן הבחנתי במנגו בשל שוכב על השיש במטבח. לקחתי סכין, ניסיתי לחצות אותו לשניים, וכשלא הצלחתי פשוט נגסתי בו עם הקליפה, כמו איש מערות עם אג'נדה. הרגיש אפילו יותר טוב, והשילוב של שניהם –
היה ממש טעים, באותו הרגע.
עם ההתעוררות והרצת מחזור הדם, התחלתי להרגיש (או לפחות חששתי) את התפוגגות השפעת של הכדורים. מפאת האנלוגיה הקודמת של "וואלה, זה כמו אלכוהול", אמרתי שאין סיבה לא לזרוק אותו לעסק. פתחתי את המקפיא והוצאתי את בקבוק הייגר הקפוא. מזגתי לי שוט. עוד קצת. עוד טיפה. שני שליש כוס. הורדתי את כולה במכה, והטעם, היה חריף – אבל גם מספק. שתיתי קצת מים וחזרתי לחדר.
כאן התחלתי להיות באמת מטומטם.
בני אדם הם יצורים דינמיים, ומעל לכך – בעלי צורך קיומי בחברת בני מינם. במציאות, רובינזון קרוזו היה מתאבד אחרי חודש וחצי. בסדרה 'אבודים' למשל, במקום לרוץ אחרי עלילות הוליוודיות זולות, האנשים על האי היו מגיעים למסקנה שהדרך הטובה ביותר להעביר את הזמן היא פשוט להזדיין מסביב לשעון באורגיה המונית על החוף.
בעיני, אלכוהול הוא זרז. סוכריית מנטוס בכוס דיאט קולה. שתייה חריפה פשוט מאיצה בבן אדם להתחבר לצרכים ודחפים הבסיסיים שלו. למשל, כשבחורה משתכרת ומתחילה להתמזמז עם הבחור הכי מכוער במועדון, זה לא כי האלכוהול גרם לה לעשות את זה. הרצון היה קיים מלכתכילה, אבל נאטם ע"י קליפות של דעת צלולה, ביקורת ונורמות חברתיות עצמיות. השתייה פשוט מפלסת דרכה דרך כל הקליפות הללו ואף נותנת לגיטימציה לפעולות אותו אדם תחת השפעתה. הרי זה מה שעושה אותה לכל כך כיפית.
במקרה סיפוקים-הצרכים שלי, זה היה הצורך בחברה אנושית.
אז נהייתי עוד קצת יותר מטומטם, ובאתי לשלוח SMS לאסנת (שם בדוי).
אסנת ואני ידידים הרבה זמן. לקצר סיפור ארוך, פגשתי אותה לפני שנה. הייתה לה מוזרות חברתית דומה לשלי, ולכן מצאנו חן אחד בעיני השני. במהלך השנה, אני דחפתי בכל הכוח להתנער, לפחות חלקית, מהמוזרות החברתית שלי. לדאבוני, אסנת לא הצטרפה אליי לטיול. הדבר גרם ביננו אי ואלו מתחים, והיחסים שלנו התנהגו בהתאם; בדומה ליו-יו על חוט.
כמו בכל ידידות חזקה, ישנו מתח מיני חזק. עם שלבי ההתפכחות החברתית שלי, לפני כחודש אסנת הייתה אצלי. התכרבלנו בחושך. "אי אפשר ככה", אמרתי לה, תפסתי אותה ונישקתי אותה. היא לא התנגדה. זה המשיך והסלים, ונהנו אחת מהשני לא מעט. היא הלכה. היא אמרה שהיה לה נחמד, אבל בטון סטנדרטי לגמרי – "היה לי נחמד לראות את הסרט ההוא איתך" בדיוק כמו "היה לי נחמד שדחפת לי את הלשון". לי לעומת זאת, לא היה נחמד. רגש לא היה מעורב. אפילו משיכה אין לי אליה. רק מתח מיני בין בחור ובחורה, שבאופן טלוויזיוני וזול למדי, הייתי צריך לשבור. זה בכלל לא היה מרעיש כמו שאני גורם לזה להישמע. סתם שני ידידים, מתמזמזים. לא חשבתי (או לפחות האמנתי) שזה ישפיע על היחסים שלנו.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר לה. ברגע לא-הכי פיכח, מעורפל חצי מכדורי שינה וחצי מאלכוהול (ופי שלוש משניהם יחד), שלחתי את הSMS. היא התקשרה אליי בחזרה.
הקול שלי נשמע זחוח, מאושר באופן מלאכותי, לעומת הקול שלה שנשמע שונה, בצורה שאינה חד-משמעית. חשתי שמשהו לא הולך כמו שרציתי. בכל זאת התעלמתי מכך והנה אני מכין בראש את רשימת הדברים המנטליים שאני הולך להקריא לה.
"אני אצל חברה ביוקנעם". פאק. זה לא זמן טוב.
ניתקתי. היא החזירה SMS – "סורי שאני לא יכולה לדבר. חיבוק". ממני בתגובה: "היו כמה דברים שרציתי לומר לך.", והמשכתי במניפסט טיפשי: "את מדהימה. חיבוק בחזרה"
לשמחתי, הטמטום שהיה יכול להחריף משמעותית, הפסיק פה. בלי להפעיל יותר מדי מחשבה, הרגשתי רק אכזבה קלה עטופה בעליבות ושלווה מזויפת שהכמיקלים הקנו לי.
נשכבתי למיטה, והדבר הבא שזכרתי היה היום בבוקר. זאת אומרת, היום בצהרים.
נזכרתי בהחלפות המסרונים שלנו אתמול. הלמתי קלות בראשי עם יד שמאל, וקיוויתי, ששאלת "מה כל זה היה?" לא תבוא ממנה לעולם.
אבל השאלה המתבקשת עמדה בתלם כמו כלום; מה כל זה היה, מה רציתי לומר לה.
רציתי לומר לה שהיא אחד האנשים הכי קרובים אליי. והיא בחורה. ולמשוואה הזאת אין הרבה פתרונות, חוץ מאחד, אלא אם מדובר באמא שלך. אני לא יודע למה, אבל רציתי לחוש אותה שוב. לא היה לי שום רגש שכזה אליה, רק משיכה מינית תת-הכרתית שבאה לי בגלים במהלך כל השנה שהכרתי אותה. אולי אני באמת רואה יותר מדי טלוויזיה. מפאת חוסר סיפוק הצרכים המיניים והכשל שלי עם נשים בתחום הזה, היחסים הפיזיים שלי איתה היוו אלטרנטיבה. אלטרנטיבה מקרטעת ולא מספקת במיוחד. באותו רגע לא מפוכח – הצורך הבסיסי ההוא זה שדחף אותי להטיח בפניה את הכביכול "הארה" הזאת.
בואי נגלה אחד את השני. בואי נגלה את המיניות שלנו. בואי נהיה יזיזים, לעזאזל.
השאלה שבטיפשותי, קיוויתי שלא תבוא לעולם, באה לפני שעתיים. אסנת התקשרה אליי.
נתקפתי חרדה קלה, ושתקתי.
"מה שלומך?" –בסדר. "הכל טוב?" –כן.
"מה זה היה אתמול?" –כלום. הייתי שיכור.
המשכתי למרוח אותה. היא כמובן, לא קנתה את זה, אבל לא לחצה עליי לכלום. המשכתי לשתוק, דבר שמאוד לא אופייני לשיחות שלנו בזמן האחרון. מפאת התפתחות הבטחון העצמי שלי חשתי יותר ויותר נינוח בקרבת אנשים. אז הייתי מזיין לה את השכל שעות על גבי שעות בטלפון. לטענתה, זה לא הפריע לה, דבר שהיה לי קשה לקבל. היא הייתה עונה בצחקוקים מפעם לפעם או באנחות סקפטיות כתגובה מזלזלת (כיאה) לפרפורי הדיאלקט השטותיים שלי.
אז השיחה האחרונה שלנו, הייתה מאוד לא טיפוסית.
קו הזמן הכרונולוגי מסתיים פה. במילים האלה שבחרתי לכתוב אחרי השיחת טלפון ההיא, שנתנה לי כאפה מטאפורית והורידה לרגע איזה תחושת התעלות אישית שאני בונה כבר שבועיים, בעקבות ספר מסוים. וזה מוזר, כי אני לא אוהב לכתוב. זה למה הבלוג הזה מת. אבל לשם שינוי לא היה אכפת לי מהמשלב הלשוני, הביטויים הפלצניים, הדימויים המתובלים או הקוהרנטיות והתסריט המבריק שיצא ממני. אני יודע שאני יכול, עם הרבה מאמץ, לתת מעצמי כזה תוצר טקסטואלי. אבל זה לא המקרה.
הטקסט הזה לא בא לשרת את הצורך שלי בתוצר פרי-עטי מושלם ויפה, אלא מראה כתובה לחלק מהחיים שלי בזמן האחרון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: