5/2006
פריק"ש נכנס לספר של הארי פוטר
נפתחה תיבת תגובות, אתם מוזמנים להגיב, לשרוף, לצעוק, לקחת אותה לטייל, לשים לה לק...
תיבת תגובות- פתוחה להצעות (נו, אז היא כלבה. אז מה?)
תראו, אני פריק...
רגע, אני פריק?! אה! אה!! כן..אני פריק. סליחה לפעמים יש לי משברי זהות.
בכל מקרה, פריק כמוני חייב להרחיב את אופקיו המושחרים, כי אם לא, אני אאבד את האפלוליות שלי. אז חשבתי וחשבתי..וכמו תמיד התחיל לכאוב לי הראש, אז הלכתי לראות קטנטנות.
אח"כ בערב אמא שלי שאלה למה אני לא מזמין אלי חברים ואם אני רוצה פטיבר...כאילו אמאאאאא!! אני פריק! אין לי חברים...יווו היא כזו וונאבי! אז אכלתי פטיבר שוקולד כי הוניל זה לבן...כל כך לא פריקי.
ובזמן שאני אוכל אני קולט את הספר של הארי פוטר. אז אמרתי לעצמי 'שיו הוולדמורט הזה, נראה לי שהוא יותר קשוח מארתור! באמאשלי אני חייב לגרום לו ללמד אותי את נסתרות דרכי השאול!!'
אבל איך למען כל הפיקאצ'ואים המדממים אני אצליח לדבר עם אדון האופל?
בהתחלה ניסיתי לשים את הספר בוידאו, אבל זה לא נכנס...אז ניסיתי להכנס לספר בעצמי וזה גם לא עבד...אז התעצבנתי נורא וזרקתי אותו על הקיר, אבל הוא עף בחזרה ונכנס לי בראש! כאילו...איה! איזה אפללל! ספר שמרביץ, אולי אני אחליף את סרגל האופל בספר...
אה כן, אז קמתי ואני פתאום רואה את וולדמורט הקוצ'י מוצ'י הזה חמוד. הוא ממש רשע ומאגניב כזה פריקי קטלאאאאני!
אבל אז נזכרתי שלא שמתי עפרון שחור, אז נהייתי מדוכא. אז זה בעצם טוב שלא שמתי כי להיות מדוכא זה טרו! באן זונעע אבדון.
טוב הנה מה שקרה-
"יו וולדמורט! אתה יכול ללמד אותי לעשות דברים פריקיים באמאשך?" אמרתי כשאני מתקרב אליו. וולדמורט המופתע שלף את שרביטו מיד, מכוון אל ראשי.
"הי, גם לך יש מוט אופל! איזה גדול," קראתי בשמחה, אבל מיד הבנתי את הטעות וחבטתי בעצמי, מוחק את החיוך מפני.
"תתרחק אם אתה לא רוצה למות." וולדמורט אמר בקור, עיניו מסגירות את רצונו למשוך ממני את נשמתי. אך לא לפני שישחק מעט עם הטרף. (שזה אני! *מצביע על עצמי בהתרגשות*)
"למות? בטח! זה פריקי לגמרי," אמרתי, מופתע מחוסר הידע המובהק של אותו גוש אופל חסר השיער.
"אתה מנסה לעשות צחוק מאדון האופל?" הוא קרא בזעם. אפילו העננים נסוגו מדרכו, מבהירים את שמי הלילה.
"לא! מה פתאום, אני מעריץ אותך. באמת! רק רציתי שתלמד אותי דברים-" הסברתי בעזרת תנועות ידיים מוחצנות, כשוולדמורט לפתע קטע אותי.
"טוב, טוב!" הוא הורה לי להפסיק. "ובכן נערי, מי אתה או מאיפה אתה, אין אני יודע. אך עם זאת, כעת כשאני מביט בך, הייתי מקריב את השמינית השניה של נשמתי ונשבע שאתה תוצר של חלציי."
"הא?" פלטתי כשאני מגרד בקרקפתי.
"נו שיהיה! אפשר לומר שהחופשה שלי כבר התחילה אז נעזוב את השפה- אתה נראה לי כמו גבר גבר. אתה תחליף אותי בזמן שאני בחופשה. תהנה." הוא תפס במזוודה שהונחה לצידו והחל מתרחק.
"אממ..וולדמורט?" קראתי לעברו חלושות. "וולדמורט?" צעקתי אל החשכה הריקנית. אבי האבוד שזה עתה גליתי על קיומו נטש אותי. כרעתי תחת משקלי, לה לא נמצא תומך עקב ריפיון שרירי.
"לאאא!" זעקתי. ההד נשמע למרחקים, כמו עונה לי. כשהבנתי שיש פה חתיכת אקוסטיקה אחושילינג, קמתי והתחלתי להביא בגראולים סוף הדרך 2!
לפתע סנייפ התקרב.
"אדוני, באתי בכדי לבקש את עצתך," סנייפ אמר ביראת כבוד אל מול דמותו המוסתרת של אדונו. (שזה אניייי! *קורא בקול גבוה, ומצביע על עצמי*).
"שדר, נתיני הפריקי במיוחד," השבתי לו בנימה רצינית.
"סלח לי, אדוני. אבל, מי אתה לכל הרוחות?" סנייפ המבוהל לא הבין מהיכן נחת עליו אותו יצור לבוש שחורים עליהם מתנוסס לראווה השם 'אבריל לאבין'. (שזה שוב אניייי!! *קופץ במקום*)
"אתה לא אדון האופל!" הוא זעק.
"מה קרה? אני נראה כמו וונאבי?!" קראתי בקול גבוה, בוחן את עצמי בחרדה.
"וונאבי? מי אתה לעזאזל?" סבלנותו של סנייפ החלה פוקעת.
"וואו וואו, כדאי שתזהר עם הנימה שלך! אני מאסטר פריק רמה 240!" אמרתי בהתנשאות. "בכל מקרה, אני הבן של וולדמורט והמחליף של אדון האופל."
"ובכן, אם כך אין ברירה. אני אאלץ לפנות אליך," אמר. "השיקוי שאדון האופל, זאת אומרת, אתה, הורת לי להכין...ובכן, הוא דורש בתולה." הוא אמר חסר מנוחה, מבטו משוטט.
"כן..." הסתכלתי עליו, תוהה לאן הוא חותר.
סנייפ השתהה לרגע. "זה מעט בעייתי," אמר. נדמה היה כי התקשה למצוא ניסוח ראוי.
"תראה בנאדם, בחרתי בך כי חשבתי שאתה הכי קרוב להיות מאסטר פריק ושבעיה קטנה כמו זו לא תפריע לך." הייתי חייב להיכנס לנעליים של וולמדמורט מהר.
"אה, כן אדוני. לא טעית בבחירתך בי. אם כי, אני...אני אינני יודע-" רצף דיבורו שאף לאפס.
"אתה רוצה לומר לי ש-" בשם כל האיפלולים, סנייפ חסר ניסיון עם בתולות. חשבתי כשאני מנסה בכל כוחי שלא לצחוק. אבל אז נזכרתי שגם לי אין.
"כן." סנייפ פלט.
"באמת?" הבטתי בו בתמיהה, אך מיד חזרתי לנימתי העיניינית.
"טוב, סנייפ, אני...אני, כן. בהחלט." ובכן, לא בדיוק עיניינית.
סנייפ המובך שהחליט כי הוא רוצה להביא לסיומה של הסיטואציה המוזרה, כרע מולי ופנה לצאת.
"רגע, אחי! בא לך על איזה חתול על האש?" הצעתי.
ואז התעוררתי והלכתי לראות המומינים.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
