מכירים את זה שאיזה שיר ששמעתם בטלויזה תקוע בראש במשך המון זמן ואתם מנסים נואשות להיזכר איזה שיר זה ואז אתם שמים איזה דיסק, בכלל בלי לחשוב על זה, משהו שיש לכם שנים בבית, ופתאום.. זה מתחיל להתנגן! האא התגלות שטנית! ממש וולדמורט בכבודו ובאופלו התערב בעניין הזה וגרם לי לבחור את הדיסק הזה.
איך אומרים? וולדמורט נמצא בפרטים הקטנים.
ולמקרה שתהיתם לעצמכם מה קרה ולמה לא עידכנתי כבר הרבה זמן, זה בגלל שהייתי מאוד עסוק בעניינים מאוד חשובים, ואפלים, הו כן, אפלים...
סתם, אני רק מתחיל את כל התהליך של הגיוס. כן כן, גם אני, פש"מ בן פש"מון, הולך לתרום את חלקי למדינה, ובינתיים פירוש הדבר לחכות בתור, ולחכות עוד קצת, ואז לחכות בתור אחר, מה רע? אולי מחלקים משהו? אולי זה תור לשירותים? העיקר שיש תור. בשביל מה יש תור אם לא בשביל לחכות בו?
אז שתדעו לכם, עוללים קטנים, ילדודס שלי, שזה בערך מה שעושים שם בצבא הגנה לישראל, יושבים בחדרי המתנה, וממתינים. זה לפחות הרושם שאני קיבלתי.
אבל כדי להתחיל את הסיפור כמו שצריך, צריך להתחיל בהתחלה.
בוקר בהיר אחד קיבלתי מכתב בדואר. ידעתי שזה יהיה משהו לא-קשח-בעליל, שכן, כפי שציינתי, זה היה בוקר בהיר. ויש לי חושים מאוד חדים לדברים כאלה. חדים בערך כמו הקצוות המשוייפים של סרגל האופל!
מואאהאה! פתחתי את המעטפה, ובפנים הייתה חוברת קטנה וצבעונית (איכס), מגנט קטן וצבעוני (דאבל איכס), ומכתב שאומר שאני צריך להתייצב בתאריך זה וזה במקום זה וזה ושאוי-ואבוי לי אם אני מנסה להתחמק כי יש להם רובים. *רמז רמז*
ואז בבוקר של אותו יום התלבשתי בבגדים הכי שחורים שלי, לא שזה היה בעייתי, כי כל הבגדים שלי שחורים, ומי שאין לו... הוא ואנאבי! כן כן, שמעתם נכון! אתם ואנאביז!
קודם כל, יש שלב של אימות נתונים שזה בעיקרון מיליון שאלות שבסופן מבהירים לך שאתה רכוש צה"ל. אל תדאגו, אין לזה שום השפעה מורגשת על החיים שלכם! זה רק אומר שאסור לכם לנסוע לחו"ל, לעבור דירה, לשתות אלכוהול, לרכב על אופניים, להוציא את הכלב או לשחק בסוליטייר ועוד כמה דברים קטנים (סעיפים 1 עד 573) בלי לבקש רשות מ-מאמא צה"ל לפני. זה לא כזה עניין... סה"כ הם די מתחשבים.
Now and give me twenty!
אח"כ הייתה הבדיקה הרפואית. *מסמיק ומצחקק*.
די נסחפתי כשהתחילו לשאול על מחלות אצלי ובמשפחה ונראה לי שהמצאתי כמה דברים. אופס. אז בכל אופן, שלחו אותי למילון בדיקות אצל רופאים מומוחים, לא נורא, ככה יש לי מה לעשות בקיץ שלא יהיה משעמם- קייטנת קופת חולים! מאווד אפל, יש להם מחטים!
ומה עוד?... אה כן, יש את על עניין הפסיכוטכני. שזה משהו כמו מיליון שאלות בחמש דקות, קלי-קלותה. באמת שאין מה להרחיב פה, חוץ מזה שבאמצע המבחן איזה מישהו מבחוץ התפרץ לחדר והתחיל לצעוק "הנה הכוסית הזאת שאמרת! הנה היא! וואי וואי!! מה הייתי עושה לה!". גרר אופל שליטה.
ובזאת נסתיים יום שידורינו. הבעיה היחידה היא- איך אני אמור לחזור הבייתה מפה?!!
הלכתי לי תחת השמש היוקדת, מקלל כל שניה את החום, והשמש, והעובדה שאין את מי לשאול כיוונים, אפילו שזה כל כך מתחת לכבוד שלי לדבר עם אנשים שלובשים בגדים ירוקים, איזה צבא ואנאבי! לפחות שיתן מדים שחורים!
בכל אופן, המשכתי ללכת, וללכת וללכת, ו.. נחשו מה? נכון, ללכת. עד שלבסוף מצאתי מין מרכז של הרבה תחנות. "הידד!" סוף סוף תחנה! "זאת אומרת, ארגג ארר מואואהה" מלמלתי כששמתי לב שאני מחייך.
חיכיתי באחת התחנות שיעבור האטובוס שאני צריך, שעבר בלי לעצור. תשכחו מכל מה שידעתם, אין חברים באגד! גם בדן לא! מואהאהאהאעע. אז אחרי שרדפתי אחריו קצת תוך צעקות "תיזהר ממני! אני אשלח בך את פיקאצ'ו!" שלא כל כך עזרו משום מה חזרתי לתחנה מיואש.
חייל יפה-בלורית ותואר (לא שייש לי נטיות או משהו, אבל הוא באמת היה מאוד חמוד) נחלץ לעזרתי ואמר שהאוטובוסים בצד השני בטח גם מגיעים לאן שאני צריך כי זה הסוף של המסלול והם מסתובבים ממש כאן ליד.
אז אחרי שקפצתי בגבורה ובעוז מעל הגדר שהפרידה בין שני הנתיבים, טוב, לא ביודק "קפצתי" ולא בדיוק "בגבורה", היא בקושי הגיעה לי עוד הברך. עליתי לאוטובוס המיוחל והלכתי לבקר את סבתא'לה.
טוב, אני הולך לברר אם אפשר לצבוע את המדים בשחור.
ואתם ילדים, אל תשכחו לצחצח שיניים ולנקות טוב טוב מאחורי האזניים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
