פשוט אני =]

כבר כמה שבועות אני חושבת על זה, שאין לי פה כלום..

הבצפר סביר פלוס אבל בכל מקום אפשר למצוא כאלה מורים, וכזאת רמת לימודים..

בכל מקום אני יכולה לעסוק בכל החוגים והפעילויות שאני כבר ככה עושה..

והחברים, טוב, אני תוהה אם הם שווים את זה..

אני אוהבת אותם והכל, מאד, אבל אני חושבת שזה לא חייב להיות כמו שזה, שאני מרגישה כמו בררת מחדל, ושלא נורא, אם העולם יגמר, יהיה לי את רחלי..

אני לא רוצה שזה יהיה ככה, לפעמים אני רוצה להיות במקום ראשון..

שבאמת יאבהו אותי, וירצו להיות איתי כמה שיותר זמן..

ושאני אתמסר לזה, כמו שאני אוהבת להתמסר לכל דבר טוב ונעים, רק שפה, אין לי את זה..

וזה לא שאני לא משקיעה, אני משקיעה את כל הלב שלי..

אבל כנראה שזה לא מספיק, אז למה?!, למה, אני לךא פשוט קמה ועוזבת, ההורים שלי אמרו שאחרי שאחותי תסיים לימודים, ומיקה יסודי, אנחנו יכולים לעבור לארה"ב לשנה, לנסות איך זה.. אולי, ו"כי אני במילא לא ארצה"..

אבל למה לא בעצם?!

מה כ"כ טוב לי פה שאני צריכה להישאר..

האמת היא, שמגיע לי יחס טוב יותר, היחס הזה שלו אני מצפה ומייחלת, אבל הוא פשוט לא מגיע, וחיכיתי מספיק..

אז אולי מחר בבוקר, אני פשוט אקום ואלך, כי למה לא?!

אךךך, כ"כ הרבה זמן לא כתבתי פוסט...

טוב, עבר הרבה זמן, ולא ממש יכולתי לכתוב בחודש ומשהו האחרונים..

הייתי בנפאל, מי שלא יודע, זאת ארץ בין הודו לסין, שהגודל שלה הוא בערך פי 3 או 4 ממדינת ישראל..

האנשים שם נראים בדיוק כמו סינים כהים..

והיה כיף, מאד מאד מאד כיף, למרות שכל הזמן רציתי לחזור לארץ, ואני לא בטוחה שזה היה שווה את זה..

בקצרה מה שעשיתי שם:

הייתי ביומיים מטורפים של רפטינג על נהר הטירסולי (אל תשאלו אותי למה אני זוכרת את זה...)

והיה מדהיםP:

אחרי זה הייתי בטרק (למי שלא מבין, טיול הליכה רגלי בהרים) של 8 וחצי ימים

והיה קשה כי היו לנו יומיים גשם, אבל זאת הייתה חוויה, ואפילו חוויה עם נוף מדהים ביותר..

ניסיתי לשים תמונה אבל זה קשה לי, אז אני לא אשים..

בכל אופן, אחרי שסיימנו את הטרק, היו לנו כמה ימים בעיר קטנה (שנראת פוקרה אם אתם מתעקשים..)

ואז נסענו לעיר בירה של נפאל (קטמנדו) ועינו מלאמלאמלא קניות..

אחרי כמה ימים, טסנו חזרה להודו, ונסענו המון שעות עד לאגרה (נו, עיר אחת..)

שבה יש את הטאג' מאהל (אני ממש מקווה שכתבתי נכון..)

שהיה מ-ד-ה-י-ם, באמת, אני מבינה למה נתנו לו את התואר של אחד משבעת פלאי עולם...

אח"כ טסנו חזרה לירדן והביתה...

היה כייף, היה מדהים, היה מעולה, אבל התגעגעתי נורא P:

אתם לא תאמינו, איך שהגעתי הביתה התיישבתי על האסלה בלי נייר!!

והורדתי את המים בלי נייר, ובערב, צחצחתי שניים מהברז, ולא מבקבוק של מים מינרלים, והתקלחתי בלי כפכפים..

וואו, זה היה כייףף...

ושמתי לב שרק אחרי שמתרחקים מדברים או מאנשים, באמת מעריכים אותם..

גיליתי כמה דברים על המשפחה שלי,

הרבה מהזמן הם קוץ שתקוע עמוק עמוק בתחת..

אבל כשבא להם הם בסך הכל בני - אדם..

וגם הם עושים טעויות וגם להם קשה עם המצבי רוח שלנו..

ועם החוסר וודאות בגיל הזה..

(וואי, בדיוק רבתי איתם, מה אני מגינה עליהם עכשיו><)

אבל עדיין, רוב הזמן הם קוץ בתחת..

אני אוהבת אתכם3>