| 1/2006
עדכון מאוחר...
אוקיי... בהחלט הזנחתי את הבלוג ללמעלה מחודש... וזה לא הכי נחמד...
בחודש האחרון קרו לא מעט דברים... חלק אני זוכר... חלק לא...
אני לא אפרט כאן על ארועי החודש... יש יותר מדי ואין לי סבלנות לרשום... וגם יש כמה שאיני בטוח אם לפרט עליהם או לא... אז פשוט אעלים חודש זה...
חודש חדש... שנה חדשה.. ועם השנה האזרחית גם שנה חדשה במפת חיי... ב27 לדצמבר מלאו לי 17 שנה...
בעקבות זה... והשנה החדשה התחלתי לחשוב טיפה על זמן... וזה מושג שממש מפחיד אותי אם אני מעמיק בו... לא משנה... לא אשעמם ואציק לכם עם זה...
חליתי ביום רביעי הזה... וניצלתי את הזמן העודף שנהיה לי בעקבות זאת ובעקבות זה שאבדתי קישור לאינטרנט לכתוב טיפה... אז אפרסם פה גם סיפור קצר שרשמתי... עמוד אחד בוורד וגם לא הכי אופטימי.. אבל לא נורא...
ליל סערה.
החושך הקודר עטף הכול באותו הלילה, הרחובות היו ריקים מלבד החושך שמילא אותם, אפילו מקורות האור המועטות נבלעו בחושך, בקור ובגשם השוטף.
עננים כיסו את שמי העולם, חוסמים את אורות הכוכבים היפים והירח הבוהק.
קור, גשם, וחשכה היו הדברים היחידים שבילו מחוץ לקורת גג.
קור מקפיא ומרעיד. גשם חזק, כבד ושוטף. וחשכה. חושך כמעט מוחלט, מפחיד ומאיים.
ברק חצה את שמי האזור, אור לבן-כחול אשר אל אף שהאיר את החשכה, איים אף יותר.
ההבזק חדר לכול אזור וכול מקום, הוא חדר גם לחדר חשוך, ושקט בו שכב נער על מיטתו, מכוסה עד צווארו בשמיכות הדוקות בניסיון למנוע מהקור לחדור.
הברק האיר את החדר, שמלבד לנער היה שומם, דבר לא נע. הכול היה חסר חיים, קר ורדום.
הבזק האור דהה באותה מהירות אשר הופיע, וכעט החדר הפך חשוך ומת.
קרני האור המועטות אשר הצליחו לחמוק מבין טיפות הגשם הזועף היו המקור היחידי לאור, והם אלה שהאירו שובל דמעות קטן על לחיו של הנער.
לפתע החל רעש מחריד קורע את הלילה, מרעיד הכול, ומחריש אוזניים.
דמעותיו של הנער החלו לגבור עם הרעם. דמעותיו זלגו כמו שמיי הגשם זרמו על הרחובות. הגשם שוטף את הזוהמה והלכלוך, כמו שהדמעות שטפו את הכאב והצער בזמן שזיכרונות הנער מילאו את מוחו.
הבזק אור קרע את השמיים והאיר את רחובות האיר החשוכה.
נערה קפצה בהבעת פחד לפתע.
ידיי הנער עטפו אותה, כמו השמיכה שעטפה את שניהם, הוא חיבק אותה חזק, נותן לה כוח, חום ותמיכה.
"ששש... זה סתם ברק... את לא צריכה לפחד... אני איתך." הוא לחש לה.
הנערה נרגעה והרפתה את גופה ושקעה חזרה למיטה, מחבקת כעט אותו בחזרה. כלום לא יכול לגעת בשניים,
הקור נראה במרחק אינסופי מהם, רק חום עטף אותם, חום אהבתם.
החשכה גם היא הייתה מרוחקת, כל אחד האיר בשביל האחר.
הרעם המחריד החל כעט להשמיע את אימתו, אבל השניים שקעו עמוק כל כך אחד בשנייה, עמוק כל כך בחיבוק, עמוק כל כך באהבה, שדבר כה שולי כמו מעט רעש, לא יכול היה להשפיע אליהם.
הם היו חבוקים חזק, כל כך עטופים בחום האחר, כל כך שקועים ברגע.
"אני אוהבת אותך..." היא אמרה לפתע, ומעט דמעות החלו ליפול מענייה היפות.
"אני אוהב אותך. את לא צריכה לבכות, אני כאן בשבילך... רק בשבילך... לא מגיע לך לבכות... את המלאכית שלי... למלאכים לא מגיע להזיל דמעות..." הוא אמר לה ודמעות החלו לזלוג אף מענייו.
דמעותיה כעט התגברו, והיא חיבקה אותו חזק עוד יותר, אף אחד לא יכול היה להפריד אותה ממנו.
"אני פוחדת..." היא לחשה לו בקול חנוק.
"אל תפחדי... אני כאן... אנחנו ביחד... שום דבר לא יכול לשנות את זה... אני תמיד אהיה כאן בשבילך... אני תמיד אוהב אותך... תמיד." הוא אמר לה וחיבק אותה שוב בחוזקה, ממלא אותה בביטחון.
ברק נוסף חצה את השמיים, ושוב האיר את החדר.
הדמעות עוד זולגות מעניי הנער, הכול עדיין אפלולי, קר ומת.
"אני אוהב אותך..." הוא לחש אל אויר החדר השומם וקולו דעך מבלי שאיש ישמע.
ואין לי עוד הרבה מה להוסיף בינתיים... עד הפעם הבאה, ביי ^_^
| |
| כינוי:
Sarthobi
גיל: 36
MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
