אני רוצה לכעוס. 
אני רוצה לכעוס ולרתוח על אותם האנשים שמקטינים את עצמם למידותיה של צ'יוואווה שנובחת ללא הרף על העובר ושב, אך במהרה רצה להתחבא במלונה; האנשים שיודעים להגיד 'הלוואי' אך לא יאחזו ביד המושטת אליהם כשמציעים להם להגשים חלום; האנשים שאני מכירה ואוהבת שהם כל כך צבעוניים וססגוניים, ובכל זאת בוחרים לחיות בגוונים אפורים ומונוטוניים; האנשים שאני רוצה בטובתם אך כנראה לא מספיק רוצים בטובת עצמם; האנשים ששונאים את הנוף אך ממשיכים ללכת באותה הדרך השחוקה; האנשים שהם חסרי אמביציה, חסרי תקנה, חסרי אופקים, חסרי אמונה. 
אני רוצה לכעוס ולרתוח על אותם האנשים שמרשים לעצמם לשקוע עוד ועוד, ויחד עם זאת מרשים לעצמם להטיל ספק באלו שהחליטו שהם צפים, חותרים ושוחים בכל הכוח.
אבל לא אעשה זאת.

במקום זה, אני בוחרת לחייך, להצטער בלבי על כל הזדמנויות הפז שאותם האנשים לעולם לא ידעו שהם הפסידו, ובכל פעם מחדש להתנחם בכך - שאני בחרתי אחרת; ומעבר לכך, להתנחם בעובדה שישנן גם צ'יוואוות שעל אף גודלן השברירי בוחרות להתעמת מול הרוטוויילרים הכי גדולים.