לנו, בעורף, הכל נודע רק בדיעבד - אולי כשכבר מאוחר מדי ואין לנו שליטה. לא שלרגע הייתה לנו. בכל זאת, העורף הוא לא החזית. הוא חסר אונים. 
עכשיו אתה החזית. כמה חזית, אין לי מושג. מספיק בשביל שאני לא אצליח לישון בלילה?
שונאת להיות בעורף.

הטלפון מצלצל, מספר לא מזוהה. כמה שאני שונאת מספרים לא מזוהים. אבל הסיכוי שזה אתה מנצח את הסלידה שלי מאיזה סקר טורדני או סטוקר אנונימי, והנה הקול שלך בוקע מהטלפון. איזה קול יפה.
ביקשת מאיזה מילואימניק שיחה כי לך לקחו את הטלפון, ואתה בסדר. עדיין בסדר. אני בחורה שמכבדת את הגבולות של המותר והאסור, אז אני לא שואלת כלום כי במילא אסור לך לתת תשובות, גם ככה הכל ייוודע לי בסופו של דבר. כן, רק בדיעבד, אבל לפחות ייוודע.
אני בכלל לא יודעת מה לומר לך כי שום פרט לא מרגיש חשוב מלבד הדברים שאסור לדבר עליהם, ומה בכלל אמורים להגיד במצב כזה מחורבן? שתשמור על עצמך? מיותר כמו לבקש מאדם שמשחק רולטה רוסית שיזהר.
אתה מבקש שאמסור לאמא שלך שהתקשרתי. "כמובן, כמובן שאמסור." 
אני יודעת שאני מאזינה לך על זמן שאול כי אתה חייב ללכת, התקשרת ממש רק לכמה שניות להודיע שאתה בסדר, עדיין בסדר.
"אני אוהבת אותך." אתה אוהב אותי בחזרה. מותק שלי .

מיד אני מתקשרת לאמא שלך והיא מבקשת לדעת בקול רך ורועד מה אמרת. אני מדווחת. 
"שאלת אותו איך הוא מרגיש?"
פתאום אני קולטת ש, לא. לא שאלתי. איזו מין חברה נוראית אני שלא שאלתי לשלומך, נוראית ומטומטמת. למי אכפת איפה אתה בדיוק ומתי אתה נכנס, אם אתה ראשון או אחרון ומה אתם אמורים לפוצץ שם קודם? "איך אתה מרגיש, אהוב יפה שלי," זה הדבר הראשון שאמורים לשאול. אמא שלך כנראה יודעת את זה טוב ממני.
היא ממלמלת את הקלישאה המוכרת, שאלוהים ישמור עליך, ואני מתייסרת נוכח המחשבה שאני לא מאמינה בקדוש, אז ממי בדיוק אני אמורה לבקש שישמור לי עליך?
השיחה איתה גורמת לי לחשוב שרק אמהות יודעות איך להתנהג ברגע-האמת, ולראש מזדחלת מחשבה מפחידה ומביישת שאולי אני לא יודעת לאהוב אותך כמוה. 

השיחה מתמלאת במילות נחמה, חיזוק ועידוד - שכמובן לא באמת מועילות לאף אחת מאיתנו, ולבסוף מנתקת.
בבת אחת אני נזכרת בכל הדברים שיכולתי לספר לך שיזכירו לך שאני חושבת עליך בכל רגע שאתה שם, איפשהו, עושה משהו שאסור לי לדעת עליו; בכל רגע שאנחנו לחוד.
דברים כמו ההחלטה שלי להירשם לקורס כתיבה, או כמו התקף הבישול שהיה לי אתמול. עוגיות גרנולה עם פצפוצי שוקולד לבן. ממתי אני מבשלת? יכולתי לספר לך על ההודעות שאני ממשיכה לשלוח כל לילה לפני שאני הולכת לישון, אפילו שאני יודעת שאין לך דרך לראות אותן כרגע. אבל מי יודע, אולי עוד מעט תהיה. דברים כמו החלום שחלמתי ממש בלילה האחרון, שאנחנו מתחתנים. מתחתנים! התעוררתי וגיחכתי ממש, מה לך ולחתונה? מה לי ולנישואים? חשבתי לעצמי שאם רק יכולתי לספר לך היית נקרע מצחוק.
אבל כשיכולתי לא חשבתי על זה. מטומטמת. בפעם הבאה זה הדבר הראשון שאספר. חברה נוראית ומטומטמת. 

אני ממשיכה להלקות את עצמי על כך שלא ידעתי להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, ולאט לאט נדמה לי שאני מבינה. זו פשוט חוסר יכולת לתפוס את המציאות המקולקלת הזאת ואת העובדה שאתה לוקח בה חלק. המוח שלי לא מסוגל להתמודד עם כזה חוסר אונים, אז הוא משתתק. 
אני בכלל לא מצליחה לדמיין מצב שבו אתה בחזית הארורה הזאת, לא חוזר עוד שבועיים הביתה כי עוד לא נגמר המבצע. לא מצליחה לדמיין מצב שבו הצבא מפסיק להיות משחק של חוקים מרגיזים ונהלים מטופשים ומפקדים גאוותנים, ומתחיל להיות מציאות מפחידה ומסוכנת. לא מצליחה לדמיין מצב שאתה לא תחזור. כי אתה חייב לחזור, אי אפשר אחרת.
כל מה שאני מצליחה לדמיין כשאני חושבת עליך זה חיוך וגוף וחיבוק וקרבה ולב טהור ונשמה טובה שקורנת ממך לכל עבר.
אין שום דבר אחר שאני מצליחה לדמיין, ואולי ההסבר טמון בכך שאין שום דבר אחר שאני רוצה או מוכנה לדמיין. רק את שנינו במיטה שלי שבחדר הממוזג, איפה שאני יכולה לשמור עליך, ואתה ישן כמו ילד - בטוח ומוגן בין הזרועות שלי, כאן, איתי, בעורף.