סיוטים לא חייבים להיות על רוחות רפאים או זומבים, או מוות או מישהו שרודף אחריך. הלילה, למשל, חלמתי על ארוחת ערב אקראית וכיפית, בה אני יושבת עם עוד כמה חברות נטולות פנים, וכל הזמן דוחק בי פחד שמא אחרי הארוחה הזו לא אשוב לראות אותן יותר. סתם ככה. והפחד הזה בלתי ניתן לריסון ומעורר בחילה, הישר מהחלום לקיבה הגשמית שלי. אז לא התעוררתי מיוזעת ומתנשמת, אלא סתם עם מועקה וכבדות וצורך עז להתנתק מהמיטה שמפרישה ממני בלילה את כל הפחדים המודחקים.

על פניו זה נשמע סתום לגמרי, לפחד שארוחות ערב יבואו אל קצן ולקרוא לזה סיוט; אבל החיים מפגישים אותך בלי סוף באנשים שמתיישבים איתך לשולחן הארוחה כדי לאכול, לחלוק סיפורים וחוויות וצחוקים, ההוא מעביר לך את הסלט וההיא מקרבת את המלח, ואתה מוזג להם מים בכוסות ומספר להם איפה היית ומה עשית ומה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול רק שהציון שלך בפסיכומטרי לא היה מספיק גבוה אז צריך לשפר בשתי נקודות - והנה, אתם כולכם כבר ממש כמו משפחה, או לפחות כמו חברים, מבינים אחד את השני. 

אבל כשפסטיבל ההאבסה הצוהל הזה מגיע אל סופו והשתייה החמה כבר סיימה להרגיע את הבטן, הם יקומו וילכו; זה מהסלט וזו עם המלח, ההוא שחשבת שחלקתם רגע חברי כשטפח לך על הגב וצחק - "אחי יש לך מלא פטרוזיליה בשיניים" וגם ההיא שזרקה לך חיוכים מבויישים מקצה השולחן; כולם ילכו וישאירו אותך, ישוב בשולחן עמוס צלחות הפוכות, כוסות קלקר חצי ריקות ולעוסות בקצה, חלות קרועות נגוסות לסירוגין ומפה מוכתמת, לבד. ובמקום שתרגיש מרומם מהאווירה הטובה שהייתה כאן ממש עד לפני כמה רגעים, כי היית חלק ממשהו, היית שייך - אתה מרגיש שמשהו מת, והשולחן המפואר נראה עכשיו כמו זירת רצח דוממת; ההוכחות לכך שקרה כאן משהו קיימות וחותכות, אבל רק אתה שם בשביל לזכור את זה ולנסות להבין לאן הכל נעלם ואם למישהו בכלל אכפת, כי לא היה שם מי שיחכה לך.

חשוב להבין שלבחור לשבת לבד זה סיפור אחד, ולהישאר לשבת לבד זה סיפור אחר לגמרי - סיפור שבו הסיכוי שיעזבו אותך אוחז בקרביים ומטיל אימה וטרור כמו הבריון השכונתי. 

ומה שאני בעצם מנסה להגיד פה, זה שעכשיו ברור לי למה יש אנשים שפשוט מעדיפים מלכתחילה לאכול עם עצמם ודי. לפחות כשזה אתה עם עצמך יש פחות בלאגן לסדר כשהכל נגמר.