(נכתב בלשון נקבה כי זה מה שאלוהים שם לי בין הרגליים אך מיועד בהחלט ובאהבה לכל המינים.)
"ההפסד הוא שלו". כמה פעמים שמעתי את זה, גם מחברות, גם מאמא, גם מעצמי. המשפט הראשון שמשתמשים בו כדי לרכך לב שבור, ואלה הם בני משפחתו: "הוא אידיוט, הוא לא יודע מה הוא מפסיד, הוא לא שווה אותך," ושלל הנחות מסוג זה. אני רוצה להתחייב כאן בפני כל השניים וחצי אנשים שקוראים את זה כרגע - כש(או)לי יהיו ילדים אני בחיים, אבל בחיים לא אכניס לראש שלהם את השטויות האלה.
כשמישהו נמצא במערכת יחסים ואז יום בהיר אחד, מסיבותיו ותירוציו שלו הוא מחליט שהגיע הזמן להתקדם ממך הלאה, זה מרגיש כאילו שניכם עומדים במעלה גרם המדרגות, קומה 124 בערך, והוא פשוט מניח במרכז בית החזה שלך את האצבע שלו, ודוחף אותך בסלואו-מושן למטה בלי מאמץ, שתתגלגלי לך מכל הפאקינג מדרגות - ומהחבטה של המדרגה הראשונה את כבר הופכת להיות כדור פינג-פונג, והמדרגות למטקות. לא סתם הוטמע המונח "זרקו אותי", ככה זה מרגיש גם בגוף. באמת, לגוף יש יכולת מדהימה להרגיש חבול גם מבלי שבאמת קרה לו משהו.
בכל אופן, זה לא נעים, ברור שלא, אבל יש לי רק שאלה אחת: כשהבחור הזה הודיע לך שזה נגמר מבחינתו, האם היה לו דופק? והעיניים שלו, הן היו פקוחות? האם הוא היה בהכרה? אני מניחה שהוא לא רייר ופרכס ונמרח על הרצפה, אחרת היה מאוד קשה להבין מה הוא אומר. יופי. אז כנראה שהוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה, וברגע שאדם יודע מה הוא עושה, הוא פועל מתוך הגיון כלשהו, סביר להניח שהוא חשב על זה קצת לפני שהוא הנחית על הראש שלך את המטקה הזאת.
תהליך של בחירה הולך ככה: כל אחד שם על המאזניים הדמיוניים שלו את שתי האופציות הקיימות, נניח, להישאר איתה או לא להישאר איתה; אני רוצה אותה בחיים שלי או אני לא רוצה. אם הסתבר לו שאת נמצאת על הצד הקל במאזניים, כנראה שאת משהו שמבחינתו אפשר לוותר עליו, או שאולי כרגע עדיף שלא תהי בחיים שלו.
אאוץ', נכון? הרבה יותר כואב לקבל את התרחיש הזה מאשר לשער שהוא פשוט אידיוט. אבל תכלס, אם הוא היה כזה אידיוט גמור לא היית מחפשת איתו שום דבר.
האמת היא שגבר יודע טוב מאוד מה הוא מפסיד, ואם הוא בוחר להפסיד את זה בכל זאת, זה כי כנראה הסיטואציה שלא תהיו ביחד עדיפה לו כרגע. תני לו קצת קרדיט. זה לא אומר שהוא חושב עלייך דברים רעים, אפילו לא בהכרח אומר שהוא הפסיק לאהוב אותך. גבר הוא לא קופסא ריקה (אף על פי שזה נראה ככה הרבה פעמים), זה פשוט נורא נוח לנו לחשוב ככה ברגע שמציגים בפנינו את המציאות הכואבת שאני כבר לא משהו ששווה להילחם למענו.
ואני אומרת, סבבה גיבור, אני מעדיפה לחכות לבן אדם שילחם עד המוות. הרי גם עבורי זו תהיה פשרה להישאר עם מישהו שלא יכול לשים את הלב שלו על השולחן כמוני, וברגע שזה מה שהוא מעדיף - זה גם מה שעדיף לי; אם אין לו מאה אחוז לתת, באמת יותר טוב שלא ייתן. למה להתפשר על בסדר אם מגיע לי מצוין?
זה פשוט נורא כואב לנו באגו לשמוע שאנחנו לא ראשונים בסדר העדיפויות, אז אנחנו מנסים לטשטש את זה בכל מיני אמירות שילטפו את חתול-האגו המסכן ויגרמו לנו להרגיש פחות כמו אפס מאופס. כן, הרבה יותר קל להגיד שהרצפה עקומה מאשר לקבל את זה שלפעמים פשוט מועדים. אבל יאללה, ידוע שהאגו זה מקור כל הרוע בעולם, אז זה טוב שדורכים לנו עליו מדי פעם אם אנחנו לא יודעים להרגיע אותו בעצמנו. אם בן אדם לא יודע להסתכל על מה שיש לו במקום על מה שהוא מפסיד כל הזמן, אז הוא בצרה צרורה וכל חייו יחיה בתחושת פספוס וקורבנות וחוסר ואיזה מסכן אני ולמה זה קורה לי. די. איזה מין חיים אלה?
אה, וגם המשפט על הדגים האחרים שיש בים - מי שהמציא את המשפט הזה הוא עוד חתיכת דביל שמפחד להתמודד עם עצמו לבד. אולי במקום לשלוח את האדם המרוסק הזה לחפש במחוזות אחרים דברים שהוא לא ימצא או לא באמת רוצה או לא באמת חשובים - תשלח אותו למראה, שיגיד לעצמו שלום וייזכר שהוא אחלה של בן אדם, שאף סירוב לא גורע מהאיכות שלו, ושהרגע הוא הרוויח הזדמנות נפלאה לבלות עם עצמו עוד זמן יקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
High release