יש בחורה שנוסעת לפעמים בקו שלי, עולה קצת אחרי ויורדת בתחנה שלי. היא סובלת מפיגור קל, או תסמונת דאון, אני לא בטוחה בדיוק מה אבל אפשר לראות לפי צורת ההליכה והראש.

ביום חמישי בצהריים כשחזרתי באוטובוס מתל אביב היא שוב עלתה כמה תחנות אחרי, הפעם לא לבד. קרה והיא ובעלה (אני יודעת שהוא בעלה כי לשניהם היו טבעות) התיישבו בדיוק בספסל הריק שלפניי, וכל הדרך הם היו שם מולי. ראיתי מיד שגם הוא סובל ממשהו, אולי אפילו אותה תסמונת בדיוק שיש לה, אבל זה היה הדבר הכי פחות חשוב בעולם כשהוא הניח הראש המעט מעוות שלו על הכתף שלה ונישק לה את הצוואר.

ואני לא יודעת, זה היה מתוק כל כך, הזוגיות הזו שלא מתייפיפת ולא מעמידה פנים פשוט כי בעליה לא יודעים להעמיד פנים, וכל כך שמחתי בשבילה שהיא מצאה מישהו. ורגע אחד חייכתי בחיבה עם "לחיות נכון" של רונה באוזניים, כי איכשהו זה נראה לי הכי לחיות נכון באותו רגע, ורגע אחר כך זה קצת העציב אותי, כי זה כנראה טהור ואמיתי יותר מכל מה שאוכל לקוות לו אי פעם.