היום נצנץ אליי עגיל מרצפת הקניון כשיצאתי מהעבודה. זה כבר אינסטינקט, מה שגרם לי להתכופף מיד ולהרים אותו. זו הנטיה הזו לאסוף דברים, בכל מקום ובכל מצב, בעיקר דברים שניכר כי מישהו איבד אותם. זה כמעט לא משנה מה אעשה איתם אחר כך, באיזו מגירה יאגרו אבק, העיקר שלא ישארו מיותמים על איזה שביל או באיזה פח. כמו הנייר עם שמות האנשים המוזמנים למסיבה ומה עליהם להביא שמצאתי בפארק, כמו הטבעת לרגל שחייכה אליי ממדרכה רחוקה ברחובות, כמו הבקבוק הזעיר שאספתי מבין הקוצים בשדה לפני שנים; אפשר לומר שאני אוספת דברים שהולכים לאיבוד. כל אבידה כזו נאספה למקום מיוחד בי, כאילו אם אוהב את הדברים האלו מספיק, אם אתן להם את תשומת הלב שבעליהם המקוריים היו נותנים להם לו לא הלכו לאיבוד, העולם יתיישר מעט.

וכמובן, מכיוון שהייתי רוצה שהמאסף שלי ידאג לאבידות שלי באותה דרך, במקום להשאירן זרוקות על המדרכה באיזה רחוב שכוח אל.