היתה התקופה ההיא שבה הייתי בטוחה שהוא עקב אחריי. כמה פעמים ראיתי מישהו בגובה הנכון ועם השיער הנכון מאוד מרחוק בכל מיני מקומות שהסתובבתי בהם, ויותר מדי פעמים זיהיתי את סוג הרכב שלו נוסע לאט מדי באיזור המגורים שלי. פעם אחת אני יודעת בוודאות שזה היה הוא, ולכן אני יודעת שלא הזיתי את הכל, ושלפחד שלי אכן היה ביסוס. זה היה כשחיכיתי בתחנת אוטובוס בסוף ערב ארוך, ומבין המכוניות המעטות שעברו בכביש באותה שעת לילה מאוחרת פתאום צדה עיני אותו רכב לבן מוכר. מתוך אותו פחד בלתי מוסבר לראות אותו בכל פינה הבטתי, ורק אז הבנתי שהוא מאט, וראיתי אותו מביט בי, וזה היה הוא. רגע אחר כך הוא כבר לא היה שם, וכמה דקות לאחר מכן מכרה רחוקה של אמי עצרה ואספה אותי, אבל הזכרון של אותן עיניים שחורות וקרות מביטות בי באמצע הלילה, והידיעה כי הסיבה היחידה שהסתובב שם היתה כדי לנסות למצוא אותי משום שלא היתה לו כל סיבה אחרת להגיע לאיזור בשעה כזו, או בכלל - כל אלו הותירו בי שריטה שאולי לעולם לא תגליד.

לפני כשנה חזרתי מהעבודה ברגל ובאמצע הרחוב הריק פתאום השיג אותי ריח האפטרשייב שלו. כמו מטורפת רצתי כל הדרך הביתה, מביטה לאחור ללא הרף כדי לוודא שאין איש בעקבותיי, ורק כשחזרתי חשבתי לעצמי, משוגעת, למה לו לעקוב אחרייך עכשיו. הרי עבר כל כך הרבה זמן.