אני בדרך כלל לא נוהגת להתייחס לסערות ברשת. לא באופן פומבי, בכל אופן. בחוגים הקטנים של של המשפחה והאנשים שקרובים אליי, והגבר היקר שלי שיודע בדיוק איך להקשיב, אני אומרת מה שיש לי להגיד, אבל אני לא אוהבת לפתוח דיונים ציבוריים מדי.

הבעיה היא שהפעם זה נחת עליי ברגע ובמקום ובזמן מאוד רגיש. וכמה שאני מנסה, אני לא יכולה להתעלם.

אז אני לא מתכוונת לצאת בראש חוצות הפייסבוק ולצעוק, אבל כאן, בבמה הפרטית האנונימית שלי, גם המילים הקטנות שלי יכולות להופיע.

שמעתי את שני השידורים. את הראשון, זה שבו היא* רומסת כל טיפת כבוד עצמי שנשארה לבחורה המסכנה, ואת השני, שבו היא מתנצלת, לכאורה. במובן מסוים השני גרוע יותר. יש שם כמה משפטים שכבר לא יצאו לי לעולם מהראש. היא לא מתכוונת לפגוע בבחורות שבאמת עברו אונס, והיא לא מדברת כאן על אלו שבאמת חוו טראומה, אבל לה, הגדולה והנפלאה מכולם, יש יכולת לקבוע מהי טראומה אמיתית ומהי טראומה "מנופחת", ולא, אם את עוברת חוויה משפילה עם מישהו שאת מכירה שלוש שנים, זו כנראה לא טראומה ובטח שלא תקיפה מינית.

חשבתי שהימים של ההתעסקות בזה עברו. חשבתי שעברתי את הגרוע מכל כשהתפוצץ לפני כמה שנים סיפור "המרכז לאמנות הפיתוי" והבנתי מה באמת קרה לי. אז חשבתי. יש דברים שאי אפשר באמת לשכוח.

כמו הרגע שבו מבינים שהאדם שעליו סומכים יותר מכולם עשה את הבגידה הנוראית ביותר; ואיתו גם האדם השני במעגל הסובבים. או הרגע, שנים אחרי, שפתאום נוחתת ההבנה שכל הפעמים ההן ששכבתם, וכאב לך נורא, וביקשת שיפסיק, והוא ביקש רק עוד קצת אז המשכת ושתקת; או הפעמים שהעיר אותך באמצע הלילה כי עומד לו והוא רוצה, ואמרת שלא כי את עייפה ואת רוצה לישון, אבל בסוף נכנעת כי הוא התחנן ורצית שישתוק ויתן לך לישון; הרגע שבו מבינים מה זה באמת היה. או כשלבסוף, שוב שנים אחרי, את שוכבת שוב, עם מישהו אחר, מישהו שחיכה לך הרבה זמן ומכיר אותך באמת, ואז מבינה איך זה באמת אמור להיות.

זה לא פחות גרוע כשזה מישהו שמכירים, כשזה מישהו שסומכים עליו. זה רק הופך את ההשפלה לעמוקה יותר. וכן, *, זה יכול לגרום לרצון למות, וזה יכול לגרום לך לא לרצות לעשות יותר כלום עם אף אחד, אף פעם.

אבל כנראה שאת יודעת יותר טוב. כי קראת בוויקיפדיה.

______________

* ורדה רזיאל ז'קונט, 103FM