אני מאוהבת בדימויים.

אני אוהבת לחשוב על אנשים שאני לא מכירה, זרים שעוברים מולי ברחוב, ולהדביק להם תוויות של גיל, של אופן לימוד ושל העדפה מינית.

גברים עם שיער שחור שנופל על העיניים הם מסתוריים בנפשם.

נשים שהולכות על נעלי עקב גבוהות מפחדות שלא יראו אותן.

מחשופים עמוקים לא מרמזים על מיניות שופעת, כי אם על פחד מלהיות לבד.

נשים מבוגרות שצובעות את שיערן לאדום בוהק מפחדות שאולי גם האופי שלהן ידהה עם השיער.

אנשי עסקים שיושבים בבתי קפה עם הלפטופ ועובדים שעות עם כוס קפה אחת הם אלו שבוגדים בנשותיהם ומחליפים שלוש מילים לשבוע עם ילדיהם.

נערות שצובעות את השיער באינספור גוונים של בלונד מחפשות תשומת לב של גברים מבוגרים מהן.

כולם דימויים, כולם השערות, אבל בשבילי הם כולם נכונים.

ולפעמים אני חושבת על האיש שאמור להיות שלי ביום מן הימים, ואני יודעת שאוכל להתאהב בו רק כי יהיו לו עיניים בצבע ירוק זית, או קול עמוק ומתנגן, או כי ידבר לאט וברור, כאילו כדי לחשוב יותר על כל מילה, או כי עיניו יעטו מבט חולמני כשאדבר איתו על בית וגינה וילדים.